צומת יגור המקום של חברי יגור
רוחלה סגל
"אני רואה כאן את החבר'ה מיגור וזה מרגש אותי. כי אפילו שעזבנו את יגור לפני עשרות שנים, יגור לא עזבה אותנו" אמרה, בתיה גיא (שוחט), בפתיחה של תערוכת פיסול שכותרתה "פני החומר", והמוצגת במרכז ההנצחה בטבעון. הפסל, שעבודותיו מוצגות בתערוכה, הוא משה (מושיק) שוחט, אחיה של בתיה, בן יגור ובן כיתתי, יליד 1947 וחי כיום עם משפחתו, בישוב הקהילתי, תמרת. ואכן אנשים מיגור היו שזורים לאורך תוכנית הפתיחה. את דבריה, בטקס פתחה, בתיה, במספר שורות מתוך שיר של עידית חכמוביץ: "תמיד הלב – לאהבות הוא שב אל המקום שבו נולדו חושיו…. לב – אל הנופים הוא שב אל הסלעים שהתעקשו לשוא אל הזיתים שכבר הכסיפו כאן לסנוניות שהנה מגיעות דרכן" (מתוך "קסם הכלנית לעד")
מושיק, החל לעסוק בפיסול עם צאתו לגמלאות. בצעירותנו למדו הבנים פיסול אצל יעקב אדר ז"ל, פסל וחבר יגור (אבא של עלית בוצר) בגיל הזה הבנים היו מכורים לספורט יותר מאשר לפיסול ואומנות. עדות לכך הסיפור, כי בהיותנו בכיתה ג' התקיים משחק כדור-רגל בין הבנים לבנות. הבנות ניצחו והבנים ישבו על הדשא ובכו. אף על פי שהוא המשיך בספורט גם אחרי שעזב את יגור, חיידק הפיסול שדבק בו לא עזב אותו.
"איך הגעתי לפיסול? בנעורי נהגתי לצפות באבי שהיה מביא מטיוליו לרגלי הכרמל ענפים של עצי זית עתיקים, מהם היה מגלף עבודות פיסול קטנות. הנאה מרובה חוויתי גם בשיעורי נגרות בבית הספר ביגור" אומר מושיק. מוסיפה בתיה "אבא שלנו, אריה שוחט, בצאתו לפנסיה, עשה פסלים קטנים וסיכות עץ זית. לשם כך הוא ביקש מבן אחותה של אמנו, שרה ברנשטיין-שוחט, ששירת בחיל הים ולימים היה מהנדס באלביט ונשלח להרכיב בבתי חולים בארה"ב ובמזרח הרחוק את מכשירי ה m.r.i., להביא לו סכיני מנתחים כדי לגלף בעץ. והוא אכן קנה לו סידרה כזו של סכינים."
בשנת 2007 החל מושיק ללמוד פיסול אצל הפסלת והמורה, דליה מאירי. "תחילה פיסלתי בעץ, מאוחר יותר נחשפתי לאבן ולכוח שאצור בתוכה" הוא ממשיך" אז הרגשתי כי לכל אבן יש את היחוד משלה. עם תובנה זו התחלתי לשלב אבן ועץ, וכך יצרתי ממד נוסף לפסליי כבטבע עצמו. יצירתי מושפעת בעיקר מהסביבה הטבעית בה אני חי ומאירועים בחיי, בעיקר ממשפחתי ומשירותי הצבאי"
בדברים שכתבה האוצרת של התערוכה, ד"ר שחר מרנין-דיסטלפלד נכתב: " הפסלים בתערוכה מציגים מבחר מיצירתו. בכל אחד מהחומרים ניכרת יכולתו הטכנית הגבוהה של משה, ורגישותו האמנותית. משה נע בין מקורות השראה שונים, כך שלפנינו עבודות אבן גולמיות המשמרות את גושיות החומר לצד גושי אבן מהן פורצת היד או הדמות המהוקצעת. מתוך כבוד לחומר הטבעי מתערב משה בעדינות בגזע עץ שרוף או בגוש של אבן חול, אך מנגד, לא חושש מיצירה אינטסיבית ומקורית בעירוב חומרים."
בין האורחים שבאו לפתיחת התערוכה ניתן היה לראות, חברי יגור וחברים, לשעבר מיגור, בני הכיתה, אנשים מקבוצת הכדור-סל, הפועל יגור, וקבוצות אחרות בהן שיחק, ותיקי סיירת גולני ובני משפחה וחברים. מוזמנים, שמלבד השמחה במפגש, ופגישת חברים שלא התראו עשרות שנים, הם משקפים שלבים שונים בחייו. מושיק אינו איש של נאומים, עבודותיו בעץ ובאבן מדברות בעדו. נדמה שמעבר ליצירותיו, אפשר תמיד להרגיש לא רק את היחוד של החומר, בו הוא עובד. גם את הסיפור והחוויה שאותה חש ואותה בחר לבטא בשפת האבן, העץ והאומנות. זהו באמת קול יחודי שלו, קול שבא מן הלב.
את רצף הדברים בפתיחה "קישטו" קטעים מוסיקליים, בנגינת חלילים בביצוע עמוס יובל.
התערוכה פתוחה במרכז ההנצחה, בטבעון, עד ה-22.2.2020.
