איך ומתי השתכנעתי שנכון ללכת לשיוך דירות ביגור – אהוד ס"ט

אהוד ס"ט 12.9.21
(רשימה ראשונה ליומן)

• מהי מהותו היסודית של הקיבוץ, והאם שיוך הדירות אכן מאיים על קיומו?
• האם כל קושי הוא איום קיומי, והאם לא נכון לראות בו דווקא אתגר שצריך להתמודד איתו ולהתגבר עליו?
• ואיך זה שלמרות הקשיים, כמעט כל אנשי השטח (יו"רי הקיבוצים) שהופיעו ביגור, המליצו בחום על שיוך הדירות, ודווקא אנשי הנהגת התנועה, הם שמתנגדים לכך?

 

• שתי הערות מבוא

1. לפניי מספר שבועות, בעיצומם של המפגשים בנושא שיוך הדירות ("השיוך") ביגור, עצר אותי חבר בחצר, וביקש שאסביר לו "על רגל אחת" מהו "השיוך".
   עניתי לו במשפט קצר: בטחון כלכלי וזכויות הורשה לחברים.
   אני מאמין שאין תחליף ל"שיוך" בהשגת שני ערכים חשובים אלה. יותר מאוחר, שמחתי לשמוע את עופר אדר מגעתון, בהופעתו ביגור, מעמיד שני ערכים אלה בראש סדר העדיפויות שלו  (יותר על כך – בהמשך, וברשימה הבאה).
2. ברשימה הנוכחית אעסוק רק במישור החברתי-אידיאולוגי של "השיוך". ברשימה הבאה אבחן את המישור הכלכלי-כספי, על כל חשיבותו ומורכבותו.

 

• מהו הקיבוץ, ומה באמת מאיים על קיומו? אמירות פשטניות בדיון

1. אם מישהו שיכנע אותי בחשיבותו ונחיצותו של "השיוך" – וזאת ,  בניגוד לכוונתו – היה זה דווקא ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בהופעתו בפגישה ביגור.
   באותה פגישה, פיתח ניר מאיר משוואה האומרת ש"השיוך", פירושו חיסולו  של "הקיבוץ", והפיכתו ל"יישוב קהילתי".
   כך, בתשובה לשאלת חבר, הוא אמר: "אם בעוד עשרות שנים, אתם רוצים שיהיה פה יישוב קהילתי – תעשו 'שיוך'. אם אתם רוצים שיהיה פה קיבוץ ("מתחדש"), תצביעו נגד 'השיוך' ".
   עם כל הכבוד (ויש כבוד) לניסיונו ומעמדו של ניר מאיר, יש לי חדשות בשבילו: לא "השיוך יהרוס את הקיבוץ. כל זמן שנרצה לשמור על אורחות החיים עם דגש על סולידריות וערבות הדדית זה לזה, יהיה פה קיבוץ – עם, או בלי "שיוך". ברגע שנימאס בזה, או לא נרצה עוד לשלם את מחיר הערבות ההדדית, לא יהיה כאן קיבוץ – ושוב, עם, או בלי "שיוך"!

בהקדמה ל"חוברת השינוי" של יגור (עמ' 2), נאמר:

במקביל לשינוי מבנה ההתפרנסות של הפרט, והגדלת חופש הפרט ואחריותו על חייו, שאפנו להמשיך ולשמור על קהילתיות גבוהה המתבססת על "ערכי ליבה" בהם אנו מאמינים: מערכת חינוך טובה, משמעותית ושווה לכל ילדי קיבוץ יגור;  מערכת בריאות וסיעוד חזקה המבטיחה ביטוחי בריאות, סעד, ועזרה במקרים בהם החבר נקלע לצרה, ותמיכה באנשים עם צרכים מיוחדים; ומערכות תרבות וקהילתיות רחבות, וערבות הדדית זה לזה.
דומה שאין הגדרה טובה יותר לקהילתיות קיבוצית ולמהותו היסודית של הקיבוץ, מאשר "ערכי ליבה" אלו.
ואם נעמיק עוד יותר בדברים, נוכל גם לשאול: האם "הגדלת חופש הפרט, ואחריותו על חייו" לא כוללים גם את החופש להיות הבעלים של ביתו?
לעומת זאת, המשוואה שניר מאיר פיתח, הקושרת את יסודות קיומו של הקיבוץ דווקא  לשליטה ממסדית בדירות החברים, היא פשטנית ומוטעית. ויעידו על כך קיבוצים רבים שביצעו את "השיוך", ועדיין שומרים על "ערכי הליבה" ועל קהילתיות קיבוצית יפה.

2. בעניין זה, כדאי לציין עוד נקודה חשובה, שעלתה בדבריו של ליאור שמחה מנצר סירני, גם הוא מתנגד ל"שיוך". נקודה שכמעט נשמטה מתשומת הלב של המשתתפים בפגישה.
   לאחר שליאור הציג את משנתו, הוא ענה על שאלות.  אחד החברים שאל אותו מהי רמת המיסוי בנצר סירני, והאם קיים שם מס פרוגרסיבי ("מס איזון"). ליאור ענה (שאמנם, בניגוד לדעתו) אין בנצר סירני "מס איזון", ובאופן כללי רמת המיסוי שם נמוכה, ובמקביל –  גם רמת השירותים והסובסידיות לחברים, נמוכה.
   אם אכן כך הם הדברים, אין לי ספק שיגור עם "שיוך", תהיה יותר קיבוצית ותשמור על קהילתיות, מאשר נצר סירני, ללא "שיוך"!

3. ולבסוף בעניין זה, דומה שסקירה קצרה על נושאים שנאמר לנו (או אמרנו לעצמנו) בעבר שהם עלולים "להביא לסופו של הקיבוץ", עשויה לתת לנו מעט פרספקטיבה היסטורית לוויכוח הנוכחי, ואולי אפילו נופך של השתוממות עצמית – כיצד יכולנו?

• זה התחיל בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, עם הוויכוח הידוע על "הקומקום החשמלי". עלה אז חשש כבד שהוא יפגע ב"תחושת היחד" (קהילתיות) שהעניקה "ארוחת הארבע" עם תה ולחם וריבה, בחדר האוכל הישן –  בצריף.
• זה המשיך בשנות ה- 40 , עם הוויכוח האידיאולוגי הנוקב האם לשבת בחדר האוכל החדש (בבניין הנוכחי שנחנך) על ספסלים ("חברתיים") או שמא על כיסאות ("פרטניים").
• ובאותה תקופה נאלצה משפחת גרוס האומללה לעזוב את יגור, על כך שהיא העזה להכניס ספה לדירתה.
• ובשנות ה- 70 וה- 80 ,  הוויכוח הגדול על "הלינה המשפחתית". איך יתקלקלו הילדים, ואיך ייהרס הקיבוץ, אם הילדים ישנו בבית הוריהם, ולא ב"לינה המשותפת" – בבתי הילדים.

אני זוכר שבאחת האסיפות הסוערות בנושא זה, טען חבר בתפקיד מרכזי ביגור, כי "המשפחה הורסת את הקיבוץ".  תיקנתי אותו אז, ואמרתי לו: "המשפחה בונה את הקיבוץ".
ואולי, עם קצת מאמץ, ניתן למצוא קוו שווה ודמיון לוויכוח הנוכחי?  אז, השאלה הייתה האם זה ניתן מבחינה קיבוצית, שהילדים ישנו בבית הוריהם. הפעם, הוויכוח הוא האם זה ניתן שההורים עצמם ישנו בבתיהם שלהם.

• ולבסוף, בתחילת המאה הנוכחית, הוויכוח הגדול על השינוי אורחות החיים ("השינוי") ביגור, שלגביי רבים הוא נחשב בזמנו באמת כ"סוף הקיבוץ" (לפחות – "השיתופי").
• הפרטנו אז את הכול: מזון, ביגוד, עבודה ופרנסה. ואני שואל את עצמי: מניין ההיצמדות של מתנגדי "השיוך" לשליטה ממסדית דווקא בבתי החברים?
• לסיכום, אין לי ספק שהוויכוח על "השיוך", יקבל בעתיד מקום של כבוד ב"רשימה המפוארת" שלעיל. בעוד מספר שנים  נעמוד, וודאי, ונישאל את עצמנו בצחוק – כיצד יכולנו?

כיצד דבקות אידיאולוגית אנכרוניסטית כזו, כמעט מנעה מאיתנו להתקדם לשיוך הדירות לחברים, שהוא המשך טבעי  ל"שינוי" ואחד הצעדים החשובים ביותר לביטחון החברים ורווחתם.

• "איומים" או אתגרים? התמודדות עם אמירות מפחידות

1. ברשימה של הדס ילין ביומן (30.7.21) תחת הכותרת: "מי צריך את השיוך הזה בכלל?"  היא העלתה מספר  איומים  הקשורים בתהליך "השיוך", שעלולים, לדעתה, לפגוע קשות בקיבוץ.
   אני לא רוצה להתעלם מן הקשיים בתהליך "השיוך", אולם נראה לי שהקשיים שעמדו בפנינו לקראת ההחלטה על "השינוי", והפיכת יגור ל"קיבוץ מתחדש", היו לא פחות גדולים במורכבותם ובחומרתם, והתגברנו עליהם.
   קשיים קיימים בכלל בחיים, אבל אם המטרה ראויה, הדרך להתמודד איתם היא לא על ידי שנעצים אותם ונפחיד את עצמנו, אלא על ידי שניראה בהם אתגרים ונתגבר עליהם.
   זה נכון לכל אחד, זה נכון במיוחד להנהגה ,שנבחנת בשאלה האם היא מסוגלת, כאמרה הידועה, "להפוך לימון ללימונדה".

2. הדס מונה ברשימתה שישה קשיים ("איומים"). אחדים מהם, אכן קיימים. אחרים קיימים רק בחלקם, ועוד אחרים, כלל לא קיימים.
   משום מגבלות זמן ומקום, לא נתייחס כאן בפירוט לכל אחד מהם, אלא נעיר מספר הערות לגבי הנקודות החשובות יותר.
   ב"איום" השני: למה לשלם יותר? היא פותחת ואומרת: "בואו נדבר כלכלה". ואז היא מונה את התשלומים השונים הכרוכים ב"שיוך", ומסיימת ושואלת: "בשביל מה? מה נקבל תמורת הסכומים האדירים הללו, שאין לנו היום?".
   התייחסות זו מחמיצה את לב העניין של הניתוח הכלכלי של "השיוך" (בו, כאמור,  נעסוק בהרחבה ברשימה הבאה). התשובה לשאלתה, היא כפולה:

• תמורת הסכומים שנשלם נקבל נכס השווה פי כמה וכמה מהם. במלים אחרות, כמעט ולא ניתן למצוא במשק השקעות עם תשואה של מאות ואולי אף אלפי אחוזים, כאשר הן משמשות אותנו לאותם שני ערכי-על – ביטחון כלכלי וזכויות הורשה לחברים.
• כתוצאה מהבעלות הסטטוטורית על הנכס (הדירה) המהווה ביטחון פיננסי חזק, כל מוסד פיננסי ישמח לממן את התשלומים, והכסף הנידרש יהיה זמין.

במלים אחרות – וזו הנקודה החשובה, שלצערי, הרבה פעמים מי שלא בקיא בכלכלה, עלול להחמיץ אותה –  תהליך "השיוך" יוצר בעצם יותר כסף, מאשר הוא צורך.
ה"איום" השלישי: סכסוכים פנימיים ומשפטיזציה של חיי הקיבוץ. סכסוכי שכנים אכן  קיימים, ולא רק בהקשר ל"שיוך", ולא מזמן הגיע אחד כזה גם לאסיפת יגור. הדרך ליישב אותם, היא על ידי טיפוח רצון טוב והבנה הדדית על ידי כל הצדדים, ואת נזקיי המשפטיזציה אפשר להקטין (כפי שהצעתי בעבר) על ידי חובת "גישור "בקיבוץ.
ה"איום" הרביעי: פרצלציה והוצאת תשתיות מהמגרשים, הוא אכן קושי. עם זאת, יש לו לעתים גם צד חיובי (הקשור גם ל"איום" השלישי, לעיל), והוא מגולם באימרה  העממית הטוענת כי "הערובה ליחסי שכנים טובים, היא גדר טובה".
ואולי החשוב מכל – "האיום" השישי:  ("השיוך") הוא תהליך ארוך ובלתי הפיך.
זה נכון שתהליך "השיוך" הינו בלתי הפיך. אולם מה שמשתמע מטענה זו, כאילו התהליך האלטרנטיבי, – "הסדר הדיור" –  הינו הפיך,  אינו נכון.

• הוא לא נכון, קודם כל, משום ש"חלון ההזדמנויות" הקיים היום מבחינת היחסים עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י)  עלול להיסגר, והזמן פועל באופן כללי, לרעתנו.
• הוא לא נכון גם משום שמחירי הקרקע עלולים לעלות בצורה שתקשה מאד על ביצוע "השיוך".
• והוא לא נכון גם משום שההליך האלטרנטיבי, "לא שיוך", ייצור מחוייבות ציבורית תוך בליעת זמן ומשאבים רבים נוספים.

כך שהפיכת ההחלטה של "לא שיוך", עלולה, אם בכלל, להידחות לשנים רבות, ואולי אף לדורות.
לסיכום נושא זה נחזור לשאלה שבראש רשימתה של הדס ילין.  התשובה לשאלה: "מי צריך את השינוי הזה בכלל?" היא, פשוט – אנחנו!

• סיכום: האם מה שרואים מכאן, לא רואים משם?

בחודש האחרון, לקראת קבלת ההחלטה על "השיוך" עברנו (כנראה, לא לגמרי במקרה) "סמינר" מרוכז של אנשי הנהגת התנועה (ניר מאיר, הדס ילין, ליאור שמחה) שדיברו נגד "השיוך".
בניגוד מחלט לזה, המליצו רוב ככל אנשי השטח, היו"רים הפעילים של הקיבוצים, שהופיעו אצלנו – בעד ביצוע "השיוך".

• ברק ניר , בן ויו"ר בקריית ענבים, אמר בתחילת דבריו כי הוא חושב ששיוך דירות ב"קיבוץ משתנה" הוא קודם כל "כורח מבחינה מוסרית". זאת, כנראה תוך התייחסות לשכבת הגיל המבוגרת יותר של החברים.
• יאיר מרום, בן דגניה א', עו"ד בהשכלתו, היה יו"ר בשער העמקים. היום יו"ר בשני קיבוצים: נחשון וגבעת השלושה, אמר מניסיונו (היומן, 14.2.20): "אין השפעה ישירה והכרחית של "השיוך" (אפילו "הקנייני) על הלכידות הקיבוצית …אם זה יהיה חשוב לנו,  נשמור עליה."
• עופר אדר, בן ויו"ר געתון, הגדיר את שתי מטרות-העל של "השיוך": "ביטחון סוציאלי (כלכלי) לעת סגריר, והיכולת להוריש את הנכס לילדים ולנכדים.

 אני מציע שנקשיב להם. הם רואים "מכאן", ולא "משם".