הרהורים באיי פארו / יוחאי שלם

עשרים ושש שנים אחרי רצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, אני יושב וחושב . אינני יכול לסלק את המחשבות הלא שיגרתיות הפולשות לתודעתי כשאלות נוקבות ותוקפות את דעותי הסדורות . השאלה הנוקבת היא מה יהיה עם השלום? האם החזון של מדינה יהודית המתקיימת ביחסי שלום עם מדינה פלשתינית במרחב ערבי מוסלמי הוא בן קיימא, או שהחזון הזה נרצח?
לפני שנים אחדות פרסם יועז הנדל ספר שאפשר לסכם אותו בשני משפטים: ההתישבות של חצי מיליון יהודים ביו״ש היא עובדה שאינה ניתנת לשינוי, והיא הקובעת את המציאות הפוליטית והדמוגרפית של ארץ ישראל בעתיד. החזון של שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי יותר.
אני חושב שהפתרון של מדינה אחת לשני העמים הוא מתכון לאסון, אבל ברור לי היום שגם הפתרון של שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי (ולא אסביר למה).
שנים רבות אנחנו מצטטים את אמירתו של אבא אבן, שאמר שלא הייתה אפילו הזדמנות אחת למגעים על שלום איתנו שהערבים לא החמיצו. זה נשמע חכם ומצדיק את המצב הבלתי פתיר בו אנו נמצאים. אני כופר בדעה הזאת ואנסה להסביר:
ביום 29  בנובמבר בשנת 1947 החליטה עצרת האו״מ בלייק סקסס על חלוקת פלשתינה (א״י) לחמש או שש מדינות לשני עמים ועוד משהו בין לאומי (אני מציע לקורא לראות את מפת החלוקה בוויקיפדיה). המפה הזאת מצטיירת תמיד בדמיוני כחבל כביסה ועליו תלויים לייבוש שלושה סמרטוטים קטנים שהם חתיכות ארץ ישראל : קצת גליל, קצת שפלה ועוד קצת פה ושם. שלוש מטליות קטנות שמתחברות בפינות מחודדות של המפיות ל״מדינת היהודים״ שעל שכמותה לא חלמנו. זו הייתה תוכנית למדינת מטליות שאין לה שום אפשרות של קיום. למדינת המטליות הזאת היו שתי ברירות: או שהערבים ינפנפו אותנו לים ויחסלו את החלום הציוני, והם אכן היו בטוחים שזה מה שיקרה בקלי קלות, או שהיהודים ילחמו על קיומם הפיזי והקריקטורה המדינית של שלוש מטליות מתנפנפות ימחקו ויזרקו לסל האשפה של ההיסטוריה. אנחנו ניצחנו במלחמת השחרור ואין צורך להתנצל. בשבילנו זאת הייתה מלחמת קיום בלי מרכאות כפולות.
מתום מלחמת השחרור ניהלו הערבים מערכה דיפלומטית נגד מדינת ישראל. הם הציעו ברוחב לב לקיים את החלטת האום על מדינת שלוש המטליות שאינה בת קיום, והעובדה היא שלדרישה הזאת לא היה הד.
משנת 1949 היה ברור שיבוא ״הסיבוב השני״, כמו באיגרוף. מדינות ערב והפלסטינים אינם משלימים עם קיומה של מדינת ישראל. ישראל עוברת שתי מלחמות – אחת ב-1956 ואחת בשנת 1967. המנהיגות הערבית לא חיפשה שלום, ואֵלה שהשתמשו ברטוריקה של שלום היו מיעוט מבוטל.
אני מדלג על מלחמת ששת הימים, על מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ומגיע להסכמי אוסלו. ועכשיו אני עובר להיות אזרח שקט ושלו המגדל כבשים באיי פארו הירוקים. שמעתי שאנחנו, אזרחי איי פארו, מתחרים בכדורגל נגד מדינת ישראל, אז התחלתי להתעניין מה זה מדינת ישראל.
ועכשיו, נוסף לכך שאני גוי מאיי פארו אני חוטא חטא גדול ומעוות את ההיסטוריה ומניח שרבין לא נרצח. תהליך אוסלו נמשך וגוש המרכז שמאל שהביא את הסכמי אוסלו ממשיך להיות הגוף שמנהל את המדינה, ואז מה קורה?
הטרור של הפתח בראשות יאסר ערפאת ממשיך לחבל במאמצי השלום של ממשלת ישראל. ערפאת יודע שהוא מחבל בתהליך השלום אבל זאת לא תאונה או חוסר הבנה. הוא אינו רוצה את מה שהסכם אוסלו נותן לו והוא גם אינו מסוגל לשכנע את עמו שהסכם אוסלו הוא הפיתרון לערביי פלסטין. ואני, שם באיי פארו, אומר לעצמי שזה חייב להתפוצץ, כי מי שמנהל את מלחמת המתאבדים הזאת וקורא למיליון שאהידים לעלות לירושלים כדי להחזירה למוסלמים, אולי הוא פטריוט גדול אך אינו מחפש שלום.
אני חוזר לישראל מאיי פארו. אני יודע שרבים מידידי ינסו לכמת את האשמה – מי אשם יותר בתפנית הפוליטית של הציבור. אני אומר שזה תהליך ברור ומובהק מאז מלחמת 1948.
מבט לעתיד: אנחנו ניצבים מול כל כך הרבה איומים ותקוות, שרק טמבל יעז להתנבא מה צופן לנו העתיד. אבל דבר אחד נראה לי ברור: מדינות ערב המפיקות נפט הבינו שבעוד עשרים או שלושים שנים לא יהיה שוק לנפט, ועל כן הבינו שצריך לשנות כיוון, עם ישראל או בלי ישראל.