צומת יגור המקום של חברי יגור
זאביק לב/ הגירוש למאוריציוס של סבא וסבתא שלי
יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביגור – 18.4.2023
https://tinyurl.com/2ors4tzg
סבנו וילהלם נולד וגדל בברלין, גרמניה, שם התחתן עם הנרייטה ושם נולדו שני ילדיהם – אמה ואבינו יעקב.
ב-1914 הם עברו לעיר הנמל דנציג על גבול גרמניה -פולין (כיום גדנסק, פולין). בעקבות ההסכמים אחרי מלחמת העולם הראשונה הפכה דנציג לעיר-מדינה חופשית, עם ממשלה, מטבע ובולים משלה, עם אווירה מעורבת גרמנית-פולנית וחיי תרבות ומסחר תוססים, ומשכה אליה יהודים רבים.
נסיונות לעלייה חוקית לארץ ישראל
אך במהלך שנות ה-30 המפלגה הנאצית בדנציג צברה כוח והשפעה, והתחילה להחיל את חוקי גרמניה הנאצית גם על דנציג. יהודי העיר חיפשו דרכים לעזוב אותה, ואחת המטרות הנחשקות הייתה פלסטינה, אז תחת שלטון בריטי. הבריטים רצו להגביל את העלייה לפלסטינה כדי לשמור על האיזון הדמוגרפי כאן בין יהודים וערבים. לכן הקצו רק מספר מוגבל של רישיונות עלייה (סרטיפיקטים). חלקם נמסרו לחלוקה ע'י המוסדות העבריים הרשמיים בארץ כמו הסוכנות היהודית, והייתר הותנו בבקשה מקרוב כלשהו בארץ שיתחייב לספק להם מחסה ומזון. צעירים יהודים מתנועות הנוער הציוניות קבלו כמובן עדיפות בגופים הרשמיים. יעקב שהיה רכז תנועת הנוער "הבונים" באזור דנציג ואשתו חוה אכן קיבלו סרטיפיקטים בריטיים רשמיים, עלו ב-1938 לפלסטינה, והצטרפו לקיבוץ יגור. אבל וילהלם והנרייטה, שהיו אז כבני 60, היו חייבים כאמור למצוא קרוב משפחה בפלסטינה כדי לקבל רשיון עלייה.
הם פנו כמובן לבנם בקבוץ יגור. אבל לאבא כחבר קבוץ לא היה שום ממון ורכוש משל עצמו, והוא פנה לקבוץ שיגיש את האישור בשמו. בארץ כבר ידעו אז מה קורה ליהודי גרמניה – פרעות, רצח, מאסרים, החרמות רכוש, ובסוף כלא או גירוש. אבל הקבוץ דחה את בקשתו בטענה שלא יוכל להחזיק אנשים שיהיו לעול על הקבוץ. אבי יעקב היה בעל מקצוע נדרש – חשמלאי מדופלם – והבטיח שכשהוריו יגיעו הוא ואשתו יעזבו איתם את הקבוץ, כי עבורו היה העיקר כמובן שהוריו יוכלו להימלט מציפורני הנאצים. אבל לשווא. הקבוץ עמד בסירובו. לכן נאלצו וילהלם והנרייטה לנסות ולהגיע לפלסטינה בעלייה לא חוקית כמעפילים.
העפלה לא חוקית לארץ ישראל
באותו זמן גרמניה כבר סיפחה את דנציג אליה ויהודי העיר שנותרו בה היו כבר בסכנה קיומית. וילהלם והנרייטה ברחו לסלובקיה, ומשם הגיעו לנמל טולצ'ה הרומני שעל שפת הים השחור. ממנו הפליגו בדרכם לפלסטינה באוקטובר 1940 על סיפון אנייה יוונית מיושנת בשם "אטלנטיק" שהייתה מיועדת ל-500 נוסעים, עם עוד כ-1500 פליטים כמוהם מגרמניה, צ'כיה, ואוסטריה. ההפלגה נמשכה יותר מחודשיים והייתה רצופת תלאות. הצפיפות היתה איומה, המזון והמים כמעט ואזלו, המלחים היוונים עזבו את הספינה בכרתים, ולמזלם של הפליטים אנשי הפלמ'ח שהיו עליה לקחו את הפיקוד לידיהם. בינתיים אזל לגמרי מלאי הפחם, והנוסעים נאלצו לפרק כל דבר מעץ על האונייה – כולל מיטות, ספסלים, ארונות וסיפונים שלמים כדי להזין את דודיי הקיטור.
לבסוף נתקעה הספינה בים ליד קפריסין ונגררה ע'י הבריטים לחיפה. סוף-סוף דרכו וילהלם והנרייטה על אדמת הארץ המובטחת, לא הרחק מבנם יעקב המתגורר רק כמה קילומטרים מהם. סוף מאושר? ממש לא. נוסעי ה"אטלנטיק" הועברו תחילה לכמה ימים למחנה המעצר בעתלית, מתוך כוונה לגרשם לקפריסין, כמו את רוב המעפילים שקדמו להם.
הגירוש למאוריציוס
אנשי הפלמ'ח, על פי רשימות שהיו להם, יידעו את קרובי הנוסעים בארץ על כך שיקיריהם נמצאים בעתלית, ושניתן יהיה להעביר להם מכתבים, ואפילו אולי לפגוש אותם מבעד לגדר המחנה. באותה תקופה לא היו כמובן טלפונים אישיים ביגור, אלא רק חדר טלפון בו ישב מרכזן שהיה מקבל הודעות עבור החברים ומעביר אותן ליעדן. באופן טרגי, ליעקב לא נמסר דבר על הגעתם של הוריו לפלסטינה כך ששום קשר לא נוצר בינו לבינם במשך ימים אלה. עד היום איננו יודעים למי נמסרה ביגור הודעת הפלמ'ח ומי החליט, במודע או מתוך רשלנות, שלא להעבירה לאבא שלנו.
ואז, הגורל המשיך לפגוע בפליטי "אטלנטיק". חלקם כבר הועלו על הספינה "פטריה" שעגנה בנמל חיפה והיתה מיועדת להעביר אותם לקפריסין. הפלמ'ח ניסה להשבית את מנוע הספינה ע'י פיצוץ קל ולמנוע כך את ההעברה. אך "פטריה" הייתה ישנה מאד והפיצוץ הקל לכאורה פער בה חור ענק והיא שקעה בנמל תוך שעות בודדות. באסון טבעו כמה מאות מעפילים וגם כמה עשרות חיילים בריטים.
כדי להעניש את הפלמ'ח ולהרתיע מעפילים נוספים, החליטו הבריטים לגרש את כ-1100 מעפילי "אטלנטיק" שנותרו בעתלית לא לקפריסין אלא לא פחות מאשר לאי הטרופי מאוריציוס שבדרום-מערב האוקיאנוס ההודי, סמוך למדגסקר, מרחק של 6000 ק'מ מארץ ישראל.. יתר על כן, מכיוון שהם היו לכאורה אזרחי ארצות אויבות לבריטניה, הגברים נכלאו בכלא בעיירה בו-בסון, והנשים והילדים הוחזקו במחנה צריפים ליד הכלא.
עם זאת, לאחר כמה חודשים הוסרו חלק ממגבלות הכלא. התאפשרו פגישות בין הגברים לנשים ולילדים, וכ-80 תינוקות נולדו שם. ניתן היה לצאת לעיר הבירה השכנה פורט ארתור, נפתחו בתי מלאכה קטנים, הוקם בית כנסת והתפתחה פעילות חינוכית ותרבותית ענפה. בעזרת הצלב האדום ניתן היה להעביר מכתבים והיינו שוב בקשר עם הוריו של יעקב.
מותם במאוריציוס
הפליטים יוצאי מרכז אירופה נאלצו לעמוד בתנאי האקלים הטרופיים שבמאוריציוס הזרים להם כל-כך, ולשרוד את המחלות שהופיעו בכלא ובמחנה המעצר – טיפוס, דיזנטריה, ומלריה. רוב הפליטים עמדו בכך, ועם תום מלחמת העולם השנייה עלו לארץ ישראל. למרבה הצער, 187 מהם, נפטרו שם, וביניהם גם וילהלם והנרייטה לב. הם נקברו בחלקה היהודית שהוקמה בבית הקברות שבעיירה בו-בסון, בפינה נידחת בקצה האוקינוס, רחוקים מבני משפחתם. לא זכו יותר לראות את בניהם ונכדיהם, ואנחנו לא אותם. וחבל.
לדעתי, כל אירוע צריך להימדד בהקשר של התקופה בה אירע. במקום, בזמן, באנשים, במה שידעו, במה שהאמינו, בסדרי העדיפויות שלהם. זה מקל על ההשלמה ועל ההמשך.
כך שחשוב היה לי בעיקר להעלות את זכרם של סבא וסבתא שלנו, ולספר ולחלוק איתכם את סיפורם העצוב.
יהי זכרם ברוך, ותודה לכולכם על ההשתתפות.
