מאה שנים להצהרת בלפור ומהפכת אוקטובר / הלל לויתן

בחודש נובמבר 2017 ימלאו 100 שנים לשני אירועים היסטוריים שנגעו לעולם כולו. אחד מהם השפיע מאוד על גורל העם היהודי, השני היה עולמי, אבל עורר דיונים ומחלוקות גם בקרב עם ישראל.

בתאריך 2‪.‬11‪.‬1917 פירסמה ממשלת בריטניה שזכתה, במהלך מלחמת העולם הראשונה במנדט על ארץ ישראל, את ״הצהרת בלפור״. המסמך מכיר בארץ ישראל כמקום בו יש זכות לעם ישראל לבית לאומי. אמנם עדיין לא כתובות שם מילים כמו ״מדינה עצמאית״, או אפילו סתם מדינה, גם לא כתוב בו כי ארץ ישראל תהיה הבית הלאומי. כתוב רק בית לאומי בארץ ישראל. אבל זהו המסמך הראשון מאז חורבן בית שני, שמכיר בכך כי ליהודים ישנה כברת ארץ בארץ ישראל, אשר הם זכאים להתיישב בה, ושההסתדרות הציונית היא הגוף המוסמך לייצוג העם היהודי. איך יודעים 100 שנים אחרי, שזה מסמך כל כך חשוב? כי רק לאחרונה עלתה בין דרישות הפלשתינאים, הדרישה לבטל את הצהרת בלפור. העם היהודי לא חיכה להצהרה, כדי להתחיל את מפעל החזרה לארץ וההתיישבות בה. אלה החלו יותר משלושים שנה קודם, בין היתר, בעליית ביל״ו ובעלייה השנייה. אבל ההצהרה בוודאי הוסיפה דחיפה גדולה לעשייה שנמשכה כל העת. 30 שנים אחרי הצהרת בלפור, גם כן בחודש נובמבר, התקיימה החלטת עצרת האו״מ על הקמת המדינה, וחצי שנה אחר כך, במאי 1948, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. מאז הצהרת בלפור עברו על העם היהודי שואה ופרעות, אבל גם קמה מדינת ישראל, שעמדה באיומי המדינות השכנות לפגוע בה ולהשמידה וגברה במלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והמלחמות שביניהם. נכון שהמדינה הזאת הולכת בעשורים האחרונים בדרך קלוקלת, אינה מגשימה לא את חזונו של הרצל ולא את תפישתו של בן גוריון, ונראה שהיא רוצה להשמיד עצמה מבפנים, באמצעות ״הון, שלטון ועיתון״, שחיתות ושאר מעשים אשר לא ייעשו, אבל כל זה לא מפחית מחשיבותה של אותה הצהרה שניתנה על ידי ממשלת בריטניה. והמעשים שנעשו על ידי העם היהודי כהמשך לה. מותר לנו וראוי לה, לציין לה מאה.

ועוד, ב-7‪.‬11‪.‬1917 פרצה מהפכת אוקטובר. החלפת לוח השנה הרוסי מיוליאני (שעל פיו קרתה באוקטובר) לגרגוריאני, המקובל בעולם (שעל פיו התחוללה בנובמבר), שינתה את התאריך בו פרצה בספרי ההיסטוריה ברוסיה, אבל לא את שמה. היחס למהפכה, במקומות רבים בעולם וגם בשמאל הישראלי, שכלל אז את מפלגות ״אחדות העבודה״, ״פועלי ציון שמאל״ ו״השומר הצעיר״, שהרכיבו בצירופים שונים את מפלגת את מפ״מ (מפלגת הפועלים המאוחדת), עבר שינויים ותהפוכות תוך כדי ויכוחים קשים.

עבורנו, החברים והילדים בקיבוץ המאוחד, היו, רוסיה וברית המועצות והעומדים בראשה לנין וסטאלין מושא הערצה ל״שמש העמים״ ול״עולם המחר״. נדמה היה לנו שהעולם הקומוניסטי מגשים את הרעיונות החברתיים, שתנועת הפועלים הישראלית ובמרכזה התנועה הקיבוצית האמינה בהם. ראינו במשטר הקומוניסטי התגשמות השוויון, החופש והצדק החברתי, ולכן ״עולם המחר״. הזיקה לרוסיה, ובהמשך לברית המועצות, הייתה חלק משמעותי מהילדות שלנו. הורינו, בעיקר שלי, ובעיקר אבא שלי, למרות שהחליטו שלא מדברים רוסית, שמרו בלי כוונה בכל חייהם על המבטא הרוסי. תאטרון ״הבימה״, שהיה מרכז התרבות הישראלית והובל על ידי שחקנים כגון ברטונוב, מסקין וחנה רובינא, הקפיד לקבל רק את מי ששמעו אצלו את המבטא הרוסי. השירים ״העבריים״ ששרנו ליד המדורה ובהזדמנויות נוספות היו שירים רוסיים. התנ”ך של צה״ל ההוא, כלומר הספר עליו גדלו דורות של חיילים ומפקדים, היה ״אנשי פנפילוב״ מאת אלכסנדר בק, ובמרכזו סיפורם של המח״ט פנפילוב והמג״ד מומיש אולי. כמו כן ראוי לזכור כי ברית המועצות הייתה המדינה היחידה שנלחמה במלחמת העולם השנייה ביבשה, עד הפלישה האמריקאית לנורמנדי, נגד הצורר הנאצי, ובכך מנעו את המשך השמדתו של העם היהודי. אין להתפלא על כן, שבאולימפיאדת 1952 ספרנו אנחנו, הילדים, בשקיקה את מספר המדליות שקיבלו הרוסים לעומת האמריקאים. אני זוכר איך באחד במאי וב-7 בנובמבר, אבא שלי היה לובש את ה״רובשקה״ ששמר לאירועים אלה והיה הולך בחגיגיות.

בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים הגיעו השמועות על הגולאגים, ההוצאות להורג המוניות ועל הסילוק, הכליאה וההריגה של המנהיגות היהודית ברוסיה. לאלה הצטרף ״משפט הרופאים״ היהודיים, לאחר מותו של ז׳דאנוב ראש ה״אנקוודה״ על שולחן הניתוחים. למידע הזה היה חלק מכריע בקרעים בתוך מפלגת מפ״מ בין הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר ובתוך תנועת הקיבוץ המאוחד בין אחדות העבודה למפא״י, שהובילו לבסוף לפילוג בתנועה הקיבוצית. אחת השאלות הגדולות ביותר שהעלו הידיעות מברית המועצות הייתה האם מותר לנקוט באמצעים לא ראויים להשגת מטרה טובה.

היום קשה להאמין. איזה עיוורון אחז במנהיגינו ובנו.

בינתיים, לאחר שברית המועצות התפרקה וחזרה להיות רוסיה, ונדמה שהשלטון חזר לידיים של שלטון יחיד, דומה לשלטונו של הצאר ״צארפוטין״.

אולי, במרחק מאה שנים, ראוי שנעשה את חשבוננו ההיסטורי, ואולי מדובר בדברים שיפה להם השכחה. מצאתי לנכון להזכיר את שני האירועים מתוך תקווה, שאנחנו, או לפחות הדורות הבאים, כן יזכו לעולם שיש בו יותר צדק ושוויון.

הלל לויתן