שאלות לנטשה גורליק-שור, בעקבות אירוע למתנדבים ולמתנדבות בפרויקט, עם מלאת שנתיים וחצי לפעולתו.
ליסה רום, גדי רביב
פתיחה: דווקא בימים לא קלים למרקם החברתי היגורי, מחמם את הלב לראות נתינה, חברות וערבות הדדית בתוכנו. חברים, בעיקר חברות, פותחים את הבית ופותחים את הלב. ככה, בלי מערכת מסובכת או ניירות עבודה, ותוך כדי השוטף ביומיום, מתגלה מחדש היופי בקהילה והאור שבתוכה. מסתבר שיש הרבה!
מה כלל האירוע?
בסך הכול התכנסנו לארוחת ערב קלה, שהוכנה על ידי חלק מהמתנדבות. קיבלנו סדנת שיאצו של עטר רון האלופה(!) ושי פינוקי קטן, מתנת יגור. המטרה היתה לחגוג ולהדגיש את התודה הגדולה למתנדבות בפרויקט, "כי באמת מגיע להן״.
מה זה "מאמאנות"?
המותג(!) מחבר שתי מילים: "מאמא" ו"מנות”. כאילו מדובר במנות של אוכל של אמא, אבל בעצם מדובר במנות של כיף ופינוק וגם אהבה ודאגה ואכפתיות. כל יולדת שמשתתפת נהנית משש ארוחות במשך שלושה שבועות (שתי ארוחות כל שבוע). הכול נעשה בהתנדבות מלאה וכל מתנדבת מכינה ככל יכולתה. אני יודעת ובטוחה שכל הבנות משתדלות להכין ארוחות טעימות ומזינות מתוך כוונה אמיתית לעזור ולפנק, ממש כמו מאמא.
מה, חסר אוכל?
האתגר עמו מתמודדים הזוגות הצעירים שילדו ילד ראשון (ולפעמים גם שני ושלישי), במיוחד בן/בת הזוג שלא נולדו וגדלו ביגור, הוא לפעמים קצת יותר מורכב מהכנת ארוחות חמות. בתוך הימים התשושים והמרגשים שלאחר הלידה נפתחת הדלת ונכנס מישהו זר עם סוג של מתנה, מישהי ברוב המקרים, שהופכת, בלי שהתכוונה לכך, להיות שליחה של קהילה. הדלת שנפתחה הופכת במהירות לשיחה בין אמהות, ומשתלבת בחזרה לשגרה, לביטחון ולחיים נורמאליים אחרי ההתרגשות הגדולה. בהרבה מקרים זאת התחלה של דרך ליצירה והרחבת בסיס חברתי, לתחושה ש"יגור זה בית" אצל האמא, שלא הכירה עד היום הרבה אנשים מיגור. למשפחות המנוסות והעמוסות, להן זה הילד השני והשלישי, המנות הארוזות הן הקלה משמעותית בהאכלת המשפחה.
אז מה פה העיקר בעצם, מבחינתך?
חשוב לי להדגיש שזה בא מהצד של הכיף והפינוק, לא פחות מהצד של העזרה. גם כשהכול כאילו מסודר ומתוקתק בבית, יש מקום לרגעים של פנאי וכיף, שאנחנו עושות אחת בשביל השנייה.
איך הכל התחיל?
בחופשת הלידה שלי עם מאיה, בתי השנייה, אחת הבנות סיפרה שהיא שמעה על משהו דומה שקורה בקיבוץ אחר. זה נראה לי כיף ומפנק. גם לאמהות שיש להן עזרה ותמיכה – כיף לקבל ארוחה ממישהי אחרת… לפעמים זה כמעט כמו לצאת למסעדה.
במקביל, באותה התקופה, חברה שלי, לא מיגור, ילדה תינוקת פגה בשבוע מאוד מוקדם. ואנחנו, כמה חברות שלה, התארגנו באופן ספונטני לתורנות בישול והכנת אוכל למשפחה.
בנוסף, יצא לי להכיר באותה התקופה כמה בנות זוג של בני יגור, שמצאו את עצמן בחופשת הלידה קצת לבד לפעמים.
כל אלה גרמו לי להחליט שאני לוקחת את זה על עצמי ומנסה להרים את הפרויקט.
המעבר ממחשבות לעשייה התחולל באוגוסט 2014. התחלנו עם קבוצה קטנה של בנות. עם השנים הלכנו וגדלנו. ונכון להיום ישנן כ-50-45 מתנדבות.
אני אומרת "מתנדבות”, אבל חשוב לציין שהרבה פעמים זה הבעלים שמבשלים ואופים ובכלל, מדובר ב"עסק משפחתי”, כי להכין ארוחה למשפחה אחרת בנוסף למשפחה שלך – לזה נדרשת התארגנות של שני בני הזוג.
עד היום (דצמבר 2016) נהנו מהשירות 48 משפחות צעירות ביגור.
זה לא קצת הרבה עבודה לעשות בזמן הפנוי?
זה הרבה עומס וזה לא קל. יש לי גם את המשפחה שלי וגם את העבודה שלי! לכן אני לא מחפשת איך להרחיב ולפתח את הפרויקט מעבר למה שכבר פועל. וגם לא בטוח שצריך, כי בכל מה שנוגע לליווי בנות לפני ואחרי לידה, ליסה רום עושה עבודה מדהימה!
מה שאני עושה כרגע, בהחלט מספק אותי. כיף לי לארגן ולתאם את העשייה המרגשת הזאת, להכיר חברות חדשות משני הצדדים, הנותן והמקבל, ובעיקר לחכך ידיים בהנאה מהשמחה והנתינה.
עדות מהשט
אורלי זעירא-שנברג: לפני הלידה לא הכרתי אף אחד מיגור, כי עבדתי בחוץ. פתאום אחרי הלידה, ממש בבית החולים, אני מקבלת הודעה בסמס מנטשה: "היי מזל טוב, נשמח לשתף אותך בפרויקט ה׳ממאמנות׳, שמכין ארוחות לאמהות טריות בחודש הראשון". עם כל ההורמונים שאחרי הלידה, התחלתי לבכות מרוב התרגשות. אמא שלי והחברות שלי שהיו מסביבי הצטרפו להתרגשות. לא האמנתי שבאמת זה הולך לקרות. כשהתחילו להגיע עם האוכל, התחלתי להכיר בנות ביגור, ונוצרה אצלי פתאום הרגשה של בית. אחד הדברים החזקים שקורים זה, שכשמביאים לך אוכל הביתה, אתה ישר רוצה להיות זה שנותן, ואתה מדביק ברצון ובהתלהבות הזאת את כל מי שמסביבך, ונוצרת תגובת שרשרת של עוד ועוד נתינה ועשייה.