צומת יגור המקום של חברי יגור
על שידור שלא היה וחבל, ועל שידור ששודר אך לא ענה על הציפיות.
הדסה בן עתו (הרשימה נכתבה מיד לאחר פטירתה).
לפני כחודשיים הלכה לעולמה השופטת לשעבר הדסה בן עתו. האזנתי לשידורי הרדיו והטלוויזיה וחיפשתי בעיתונים לשמוע ולראות מה יגידו עליה ועל פועלה של אישה זו. לצערי לא נתקלתי בהתייחסות מיוחדת במדיה על שלוחותיה, לאישיותה ופועלה.
בשנות ה-90 של המאה הקודמת פרשה השופטת הדסה בן עתו ממשרתה כשופטת והתמסרה למחקר מקיף על הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון". מחקרה פורסם בספר "השקר שמסרב למות". אני חושב שזה ספר חובה לכל אדם נאור. באינטרנט יש שפע של חומר על "הפרוטוקולים", מקורו, גלגוליו והשפעתו בעבר והיום. אבל אני רוצה לציין כאן שתי עובדות הקשורות אליו:
- הנרי פורד, שהיה אנטישמי קיצוני, מימן בכספו את הפצת הספר בעולם בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ואף זכה להוקרה מיוחדת על זה מהיטלר. לפורד זוכרים את פיתוח שיטת הייצור בסרט נע, אך את חלקו בתעמולה האנטישמית בשנות העשרים והשלושים לא מזכירים.
- בשנת 1935 התקיים בלוזאן שבשוויץ משפט נגד הפצת הספר. בית המשפט קבע שהספר הוא עלילה שקרית. שתחילתו בסיפור דמיוני של סופר צרפתי. האוכארנה, המשטרה החשאית של רוסיה הצארית, הפכה את הסיפור לספר שמספר על חשיפת תוכנית יהודית להשתלט על העולם באמצעות ההון של יהודי העולם.
מי שמע על המשפט? רק בודדים. אבל ספר העלילה וכל התוספות שנלוו אליו חוגגים בכל העולם.
אריה טפר עמית
במוצ"ש 21/4, שודרה בערוץ 10 כתבה קצרה על הקרב של שיירת נבי דניאל במלחמת השחרור. הכתבה הייתה אמורה לעשות צדק עם אריה טפר עמית, בוגר המחזור הראשון ביגור, שפיקד על החוד המוביל של השיירה בדרכה חזרה מגוש עציון הנצור לירושלים. אני חושב שמי שלא חווה את הימים הקשים ההם לפני נפילת "הגוש", ולא שמע על הקרב הזה לפרטיו, לא יכול להבין את מה שקראתי: "לעשות צדק". לא אכנס לתיאור הקרב, אך סופו של הקרב היה עלול להסתיים בטבח של כל אנשי השיירה ע"י המון חמוש של אלפי ערבים תושבי ההר. הצבא הבריטי עוד היה אז בארץ ופה ושם גם ניסה לעשות סדר. למקום הגיעה יחידה בריטית והקצין שבהם ניהל מו"מ עם אריה. הוא הציג לאריה את דרישת הערבים: אתם תמסרו את כל הנשק, את המשאיות והמשוריינים, ואנחנו נחלץ אתכם לירושלים. תסכימו, נעזור לכם. לא תסכימו, אנחנו מסתלקים. אריה הסכים. הנשק חובל ע"י הלוחמים הנצורים והושאר, כלי הרכב הושארו במקום והלוחמים חולצו, כמוסכם.
היום כל אחד מבין שאריה פעל נכון, בתבונה ובקור-רוח, אבל לפני 70 שנים רבים חשבו אחרת. זה היה מיד אחרי המלחמה. התנ"ך של הלוחמים היה הספר הרוסי "אנשי פנפילוב" (חפשו בספריה). גם עשר שנים מאוחר יותר חילקו את הספר הזה כספר מופת ללוחמים בצה"ל. ב"אנשי פנפילוב" לא היה מקום לחולשות אנושיות, וכדי לעודד את הלוחמים ירו ב"פחדנים" לעיני חבריהם. הנופלים בשבי הושפלו אחרי המלחמה (סטלין התכחש לבנו כאשר השתחרר מהשבי הגרמני. לאחר שהופל כטייס ונשבה). הצבא הצעיר וחסר המסורת, ובעיקר מפקדי הפל"מח, לא ידעו איך להתמודד בציבור עם האירוע הזה שאמר, שבנסיבות מסוימות עדיף חיל מושפל אך חי מחיל גיבור אך מת. אריה, שהוכיח בקרבות שלפני שיירת נבי דניאל שהוא לוחם שקול ונועז, הושעה בפועל מתפקידי פיקוד לזמן מה וגם לא קודם בהתאם לכישוריו.
השידור הנ"ל לא היה חד מספיק. הוא לא נתן ביטוי חד וברור להצדקתו של אריה בהחלטתו השקולה והאמיצה, ולסבל האישי שהוא נשא עימו כל חייו. השידור הציג את קרב השיירה בנבי דניאל ואת מקומו של אריה בקרב. הוא לא סיפר לצופה על אריה כלוחם לפני נבי דניאל ואחריו. למשל, דרך בורמה או הקרב בתל מוטילה, שם נלחם כשהוא חולה בדיזנטריה.
הערה: מומלץ לקרוא את הספר "איש ושמו אריה" מאת יונה טפר.
יוחאי שלם
מצטרף לבקורת שלך על הכתבה על שיירת נבי דניאל בטלביזיה.
אין ספק שאריה "בבושתו"" ומנהיגותו הציל את האנשים שעליהם פיקד,- לא הייה מוצא אחר!
עקבתי אחרי גבורתו של אריה בכל מיני פרסומים.
ולדעתי בהחלט מגיע לו הרבה יותר ממה שנתנו לו !
אגב – ישנה מצגת על אריה באינטרנט , מפורטת לפי אירועים ומעשים….כדאי מאד לראות.!
הספר של יונה " איש ושמו אריה "- אכן מומלץ.