ברכה ליום העלייה על הקרקע / בועז אוחנה

אחד מידידי שאל אותי לפני כמה זמן, מדוע אנחנו, חברי יגור, מדברים על יגור בלשון נקבה, והרי על קיבוץ יש לדבר בלשון זכר. אם אודה על האמת לא שמתי לב לכך, אך משעה שנשאלתי, התחלתי להרהר בדבר. מה יש בה ביגור, שגורם לנו, לאלו החיים בה, לחוות אותה כאימא גדולה ומחבקת? ואף אם היא כועסת מדי פעם, דורשת ומעמידה גבולות, יודעת היא לפתוח דלתה לילדיה שהרחיקו נדוד, להושיט יד לזקוק לעזרה, לתת תחושה של בית לאלו המצטרפים אליה, ולספוג את חיציהם השנונים של צעיריה, הסונטים בה תוך גאוות יחידה ואהבה גדולה וקשר למקום.

יגור חוגגת 94 שנים. התקופה האחרונה לא קלה. שינויים אינם קלים בשום גיל, על אחת כמה וכמה לקהילה ותיקה ועתירת שנים. אך לטעמי, דווקא הוותק, הניסיון וחוכמת החיים, הם אלו שיכולים לעמוד לזכותה, ולאפשר לה לצלוח את התקופות הקשות. הראשונים הניחו תשתית ערכית, אידאולוגית, המהווה בסיס לבית שנבנה. לעיתים יש לסייד, לעיתים לפתוח חלונות, לשבור קירות פנימיים, להזיז ריהוט, לאפשר מראה חדש רלוונטי יותר, מתאים למציאות המשתנה, אך המסגרת נשארת יציבה ועומדת ומסמנת את הערכים בהם אנו מאמינים.

החיים בקהילה קיבוצית, בין אם שיתופית ובין אם מתחדשת, אין דומה להם: ערבות ועזרה הדדית, אחריות משותפת, יחד תומך ומסורת הולכת ונרקמת – זיכרונות ילדות, חוויות נעורים, חגים משותפים, קהילה רב-דורית, בה סב, אב ונכד יונקים מאותה קרקע ערכית, שותפים לשמחות גדולות כקטנות. זאת טיבה של קהילה.

ואצלנו שמחים אנחנו יחדיו על זרימתו של הוואדי, על פריחת החצבים בהר הקרח, על קטיף הכותנה, על יום עלייה על הקרקע ועל בני המצווה. גאים באלו המסיימים את לימודיהם. דואגים משנה שחונה, מירידת מחירים בשוק הקופסאות, ממחלות בלול העופות, ממחיר החלב, וכואבים יחדיו את כאבו של האחר, תוך הושטת יד ענקית לעזרה. זאת ועוד עומדים לנגד עינינו בשעה שנדרשים אנו לשינוי, ולאורם של ערכים אלו אנו ממשיכים להתקדם ולפעול.

יגור עברה תקופות קשות במהלך חייה, אם מבחינה כלכלית, אם מבחינה בטחונית ואם מבחינה חברתית, אך ידעה לצלוח את כל הקשיים. גם עכשיו עלינו לגייס כוחות על מנת לשמור על מרקם חיינו., הבה ונשמור על החברות הפשוטה, על הרעות, על שיח ראוי גם במצב של מחלוקות.

בידינו פיקדון יקר אותו אנו צריכים להוריש לילדינו ולנכדינו – בית לתפארת, שסיפור חייו מתחיל בחורף קר בשנת 1922 ונמשך עד ימינו ולפניו עוד שנים רבות. שיהיו גם הם קשורים בקשרי עבותות לבית זה זה ויחושו שלהיות ״יגורניק״ זאת גאווה עצומה.

תודה לכם ולכן, ששותפים אתם לבנייתה וביסוסה של יגור, שעמסתם על כתפיכם את עול הפרנסה, שנתתם ליגור את צבעיה המיוחדים, וסללתם לנו, לצעירים, שבילים נראים וסמויים, המאפשרים לנו להמשיך בדרך ולאהוב עד בלי די את יגור, באשר היא.

בועז אוחנה