"כאן היה הבית"

שיחה עם יונה טפר לרגל הוצאת ספרה הראשון למבוגרים

מה גרם לך לכתוב הפעם למבוגרים?

מזה שנים אני כותבת לילדים ולנוער. הספר "כאן היה הבית", המבוסס על חוויותיי כילדה וכנערה שגדלה בקיבוץ בין שנות הארבעים לשישים פונה באופן טבעי לאנשים שחוו את אותן חוויות, כל אחד לפי אופיו, מצבו וזיכרונותיו. כדי לכתוב על תקופה זאת לילדים הייתי צריכה לחזק את הפן העלילתי, להוסיף דרמות וקונפליקטים וגם להבליע בסיפור פרטי רקע רבים כמו מהי "הלינה המשותפת", מה הייתה השפעת "חברת הילדים" על חיינו, במה התמצה "החינוך לעבודה", מה היה "הפילוג", מה פירוש "ילד חוץ"? מהו "אות הספורט"? ועוד ועוד. בחרתי שלא לעשות זאת ולפנות למבוגרים.

האם הושפעת מספרים אוטוביוגרפיים שיצאו בשנים האחרונות על ילדות והתבגרות בקיבוץ, המביאים ברובם זווית ראיה ביקורתית ושלילית?

לא התכוונתי להתפלמס עם כותבים אחרים על הרגשתם או על חוויותיהם, אבל היה לי חשוב להביא את נקודת המבט שלי, מתוך הרגשה שבין אלפי האנשים שגדלו, בקיבוצים וחיים בהם עד היום, יש רבים שלא חושבים שהם גדלו במעין "בית יתומים שהיה נטוע בסביבה ירוקה". מתוך הבנה שלכל אדם יש את אוצר החוויות שלו, הטובות והרעות, אני מאזכרת בפתיח של הספר את דבריה של טלי טמיר, אוצרת התערוכה "הלינה המשותפת", המתייחסת לדברים שנכתבו בקטלוג של התערוכה: "… גם אני מבקשת להיות 'אשת זיכרון' ולהביא את הזיכרונות והחוויות שלי, כילדה שגדלה בחינוך המשותף שהיה בו טוב והיה בו רע – תלוי מי המספר".

אני מודעת לכך שקל יותר לסחוף קוראים לסיפור שיש בו עושק, ניצול, חסך הורי, סוג של "יתמות" ומסכנוּת, אבל כשאני מביטה לאחור, ובלי ליפות את הדברים, אני יכולה לומר: לא הייתה לי ילדות עשוּקה.

האם נעזרת בחומרים ארכיוניים או באנשים לשחזור התקופה?

אני זוכרת את ילדותי בבהירות רבה, אבל נעזרתי כמובן בארכיון דפנה כדי להשלים את התמונה, ובשיחות עם בני כיתתי. עשיתי זאת בעיקר כדי לברר פרטים מסוימים ולדייק, הרי ידוע שהזיכרון הוא סלקטיבי ומתעתע. כמו כן, בחרתי לשלב בפרקי הספר ציטוטי שירים ששרנו, דרכם עברו המסרים עליהם גדלנו. החיפוש אחרי כותבי המילים ומלחיני השירים, אותם שרנו בכל הזדמנות, היה תהליך מרתק בפני עצמו.

עד כמה הסיפור אוטוביוגרפי?

הספר כולו נכתב מתוך זיכרונות ילדותי, תוך בירור עם עצמי על מה אני רצה לכתוב ועל מה לוותר. אני מעריכה שדברים שנצרבו בי לעומק הם אלה שמצאו את מקומם בספר, ומפני שעוסקים בעבר כל זיכרון פותח דלת לזיכרון נוסף. הייתי צריכה, תוך כדי כתיבה, להחליט מה להכניס ועל מה לוותר.

אחת התמונות שנחקקו בזיכרוני כבת ארבע היתה הרגע בו אבא שלי איבד את ההכרה ונפל על הארץ. זה קרה בבוקר שבת, כשאבא בא לקחת אותי מבית הילדים, והלכנו לפגוש את אמא.

"… לפתע אבא עצר, שמט את ידי מידו, הרים את ראשו אל השמים והתחיל להסתובב, חג סביב עצמו בשתיקה. לא ענה כשלחשתי מבוהלת: 'אבא, על מה אתה מסתכל? למה אתה מסתובב?'
ופתאום כמו עץ שנגדע – נפל.
שרוע על אדמה פרכס בידיו וברגליו, וכשהפסיק – נדם העולם. ניצבתי לידו קפואה, מבועתת. ורק זיכרון אחד מלווה אותי מאז: כמה נדהמתי שאני, העומדת, גבוהה מאבי השרוע על הקרקע. לפני רגע היה ענק בענקים והנה הוא מוטל על הארץ ללא תנועה. ללא מילה…"

בספר משולבים ומעורבים הזיכרונות מבית הורי עם החיים בחברת הילדים וביחד הם מעבירים את אווירת התקופה ואת הוויית החיים הקיבוצית, כמו למשל הציווי החוזר "'תסתובב לקיר!"'

"'תסתובב לקיר!' אין ילד שגדל בלינה המשותפת שלא שמע מאות פעמים את הציווי הזה. למה לקיר? ולמה דווקא ההוראה הזאת מסמלת לרבים את 'הרע' בחינוך המשותף ואלף הוראות אחרות נשכחו? אולי מפני שהציווי חזר כל יום על עצמו והיה קשה לביצוע. כל צהריים היינו אמורים לעצום עיניים ולישן. חורף וקיץ, אביב וסתיו, שמענו: 'תסתובב לקיר ותישן!' אבל קשה היה לעצור בבת אחת את סחרחרת היום ולהירגע. היינו ממתינים שצעדי המטפלת יתרחקו, ואחד הילדים היה מתגנב מהמיטה שלו למיטה שמולו ובלי מילים התחילו השניים לשחק ועד מהרה הצטרפו אליהם שאר ילדי החדר. המשחק היה מתנהל בלחישות. האוזניים היו כרויות לרעשים שעלו מחדר האוכל והרגליים המתינו לזנק למיטות, להתכסות ולהעמיד פני ישנים. לרוב זה לא צלח. המטפלת הייתה מופיעה בדלת זועמת וכועסת. בתנועות נרגזות הייתה אוספת את פרטי המשחק המאולתר ומצווה, 'כל אחד למיטה שלו. תסתובבו לקיר ותישנו!"

האם כבר קיבלת תגובות על הספר?

הספר ראה אור לפני זמן קצר, אבל מתגובות אנשים שכבר קראו אותו הבנתי שלא משנה אם הספר נכתב על קיבוץ דפנה שבגליל, או על קיבוצים במרכז או בנגב. על יישוב של השומר הצעיר או הקיבוץ המאוחד – נראה שהשכלתי להעביר דרך זיכרונותיי הפרטים את החוויה הכללית של ילדות בקיבוץ באותן שנים.

האם תכתבי ספרים נוספים למבוגרים?

אחרי כל ספר אני חוששת שלא אכתוב יותר. אז – ימים יגידו…