הרבה אור, קצת גבורה, ונס

שיחה לחנוכה עם טובה מזרחי.

טובה מזרחי, פנסיונרית של ענף ההלבשה. נשואה לחיים 44 שנים, אמא לתומר, רם, עמרי ומוטי. חותנת לסופי, אינה, אושרת וג'אנה. סבתא לאמה (14), טימור (7) של סופי ותומר, עופרי (1) של מוטי ואושרת, ומיקה של רם ואינה (11 חודשים). חוץ מהאהבה לחיים והגאווה בילדים, נוצרת טובה בליבה גם את זיכרון אחיה, צבי ומשה, שנספו בשואה, אביה הביולוגי מיכאל רוזנקרנץ שנפטר כשהיתה בת שש, והוריה שרה ומרדכי חברי יגור.

טובה: כמה ימים אחרי האסון ב"מקסים" ב 2003, נודע לי שאני חולה בסרטן לימפומה. ויתרתי על הטחול והמשכתי לחיות בשקט בלי כאבים וטיפולים 13 שנים טובות. בשנים האלה טיפחתי והמשכתי לבנות את המשפחה הגדולה, לקרב אלי את הבנים עם בנות הזוג והכלות, וחגגתי את לידת הנכדות שהיתה בשבילי, בין היתר, סוג של נחמה על חורבן משפחות הורי ושני אחי בשואה.

לפני כשנתיים התחילו כאבים שנבעו משבר חוליה בגב שנגרם על ידי הלימפומה. הכאבים האלו התרחבו למצב שלא יכולתי ללכת ולשבת. עברתי לשכיבה מוחלטת. שכבתי שמונה חודשים, מרבית הזמן ב"בית אחוה". מספר פעמים אושפזתי בבית החולים, בהתחלה לניתוח בגב לתיקון החוליה, ובהמשך לטיפולים כימיים וביולוגיים, וגם לטיפול בסיבוכים שונים שיצרו הטיפולים האלה.

אחרי הניתוח באו ההקרנות. ההקרנות אפשרו לי לשבת במיטה ובכיסא הגלגלים. אחרי טיפולים נוספים, סופי (מזרחי – זר אביב) התחילה ללמד אותי ללכת. פעמיים ביום היגיעה לבית אחוה ולימדה אותי ללכת בעזרת הליכון. היו לי סחרחורות והייתי לא יציבה, מישהו היה צריך להחזיק אותי כדי שאוכל להזיז רגל, בהתחלה אחתואחר כך עוד אחת, לעמוד לא ליפול. כל פעם קצת. חצי שנה נמשכה התקופה הזאת, חוץ מסופי עטפו אותי כולם. תומר הביא לי מרק כל צהרים.

ל'קראת החזרה הביתה שיפצו לנו את הבית כדי שאוכל להיכנס עם כסא גלגלים. הבנים קנו לי מיטה מתאימה.

כשנכנסתי ראיתי איזה "מתיחת פנים" עשו לדירה ופשוט התחלתי לבכות מרוב אושר. הוצמדה לי מטפלת ל 24 שעות. המטפלות התחלפו מזמן זמן. במשך שנה טיפלו בי שלוש מטפלות עד שאמרתי "די". המטפלות היו בסדר גמור, אבל הסיטואציה של זוג ומטפלת היא קשה, וגם רציתי את החופש ואת העצמאות שלי בחזרה. לפני שמונה חודשים ויתרתי על השירות הזה וכיום היא מגיעה לשעתיים בבוקר בלבד לעזרה ברחצה ובניקיון הבית. כל השאר עושים חיים והילדים.

את "הצעידות" התחלתי ב…צעדים קטנים. בהתחלה מעט מאוד, לאט לאט זה גדל, עד שהיום אני מצליחה לטפס, עם מקל אמנם, את העליה של "יד למגינים". בצעדות הקצרות אני מסתדרת בלי מקל ומרגיעה את הילדים שלא אמעד ואפול.

בזמן הצעידות המוח שלי עוסק בכמה טוב שהגעתי למצב שאני הולכת בכוחות עצמי, וכבר צועדת הבית, חזרה לדירה ולמשפחה.

מקור האור בחיי הוא האושר וההצלחות של בני המשפחה, הוא כמובן עולה ומתגבר כשכולם מתאספים אצלנו

ההתרגשות הגדולה הבאה שמצפה לנו היא סיום הלימודים של תומר וקבלת תואר דוקטור לחקר המוח, בהצטיינות. המסלול התארך קצת כיוון שהפסיק את הלימודים לטפל בי. אחרי מה שההורים שלי עברו, לא האמנתי שאזכה לראות בנים כאלה, כלות ובנות זוג כאלו והישגים כמו שכולם שואפים אליהם ומשיגים . אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור, במיוחד לכלות ולבנות הזוג של הבנים, וגם לגבי (זר אביב – שחף) כמו שהייתי רוצה, אבל חשוב לי שידעו שרק לראות אותן כמו שהן נותן לי חיים, אושר וכח.

חוץ מזה יש לי רק תודה ומילים טובות. לועדת בריאות: לאיל שריג, למיכל שמיר, לשרהלה טנא,לדליה שוחר, שנתנו לי את מה שהייתי צריכה כדי להמשיך הלאה, ביום ובלילה, בלי שעות, לצוות המרפאה, ד"ר סמדר במיוחד, על הביקורים התכופים בבית אחווה, על הליווי והטיפול שממשיך עד עכשיו, ועל הדאגה לכל צרכי.

לאילנה שטנגל בבית אחווה ולכל הצוות בבית. על זה שקיבלו אותי לבית ועזרו לי להתגבר על הכאבים.

להרן ולצוות הבניין על מלאכת תכנון הבית מחדש והשינויים שנדרשו, כדי שאוכל לחזור הביתה.

למשפחה הרחבה שלי, לתומר שהפסיק את הדוקטורט וטיפל בי ומסדר לי היום את התרופות, לסופי שלמדה אותי מחדש ללכת ולשבת, לרם ולאינה שצילמו אותי כל התקופה שקיבלתי טפולים כימיים וביולוגיים והצחיקו אותי, לעמרי שנסע איתי לכל הרופאים ולכל בתי החולים, למוטי ואושרת שכל יום באים לבקר, לפרדי זר אביב על העזרה באיתור הרופא שניתח אותי ובהשגת מידע חשוב בצמתים שונים, ולחיים, כמובן, שהיה שם ברגעים הכי קשים שלי, כשלא הייתי נחמדה ורכה, אלא כעסתי וצעקתי והייתי בלתי נסבלת, כמו אדם שסובל מאוד, והוא בשקט וברוך ובסבלנות אפשר את כל שהייתי צריכה בשביל להמשיך לחיות. אז וגם היום, לאורך כל הדרך, בהרגשה שלי, הוא זה שמושך בחוטים ודואג לכל מה שאני צריכה.

לכבוד חנוכה אני יכולה להגיד שזה פשוט נס שנשארתי בחיים והגעתי לראות את המשפחה גדלה ומתרחבת ולא שוכחת מאין באנו כולנו.

חשוב לי להגיד ליגור תודה על כל מה שקיבלתי ולאחל לכולנו שהשירות והיחס ימשיכו גם כשיגור משתנה.

חיים מזרחי: בשבילי לראות את טובה חוזרת לשגרה, ואת המשפחה חוזרת לעצמה זה האור הגדול. זה לא סיפור על גיבור אחד, כולם התחלקו בנטל ועזרו. נס? (בתרעומת משהו): "מה יש להגיד… חזרה על הרגליים.. אחרי טיפול מסור. וודאי שהיה נס!"