דברים שרואים ואומרים עכשיו

שיחה עם יעל ס״ט רשף במלאת שנה לסיום כהונתה כמזכירה

פתיחה: מה הזמן הנכון לראיין מי שסיימה תפקיד ציבורי ביגור? מיד, כשהכול עוד חם ובהיר? או עם חלוף זמן, לאחר שקיעת התפל והתבהרות העיקר והמהותי בתחנות הדרך, בחוויות המסע ובסיכום הדברים?
שנה חלפה מאז השלימה יעל 6 שנות כהונה מצטברות כמזכירה, את חלקן חלקה עם מזכיר אחר בצוות ואת חלקן – מילאה לבדה. יחד עם הקדנציה הראשונה מילאה את התפקיד 9 שנים, יותר מכל אדם אחר לפניה.
תיקצר היריעה מלציין את כל שהשתנה וקרה ביגור לאורך תקופה כה ארוכה. עם זאת, נראה שמעל לכול האירועים והתהליכים שהתחוללו וקרו עומד תהליך השינוי, גם אם לא הושלם ולא הבשיל עדיין, כגולת הכותרת בעשייה של המזכירויות האחרונות.
בניגוד למה שרבים חושבים, ושנאמר לעיתים קרובות, לא תמיד שוררת הרמוניה והסכמה בין היומן והמזכירות. בצד מערכים יחסים אישית ומקצועית טובה, עלו לא פעם ויכוחים עקרוניים וחילוקי דעות. מערכת היומן שסיימה עמדה מעת לעת על פרסום דברים בניגוד לדעת המזכירות, וכך גם יהיה בעתיד.

מה היו הקווים העיקרים שאפיינו את הקדנציה האחרונה שלך כמזכירה? במה היתה שונה מהקדנציה הקודמת?
הקדנציה הנוכחית, שנמשכה כשש שנים, עיקרה היה סביב תהליך השינוי. שנים רבות מנסים ביגור להעביר שינוי, עוד מתחילת שנות התשעים. במהלך כל אותן שנים הוקמו צוותים שונים, אשר כל פעם נקראו בשם שונה, אך עיקר פעולתם היתה בחינת אפשרויות לשינוי מבנה העבודה והפרנסה ביגור. חלק מהצוותים הצליחו להביא הצעה ראשונה שנפלה בקלפי ואחר הפסיקו לפעול בגלל כהונת המזכיר/ה שכיהן/ה באותו הזמן. כשהתחלתי את תפקידי כמזכירה בשנת 2009, הצטרפתי אל עידן לוגר, שכיהן כמזכיר יחיד. באותה תקופה הוביל עידן תהליך שתחילתו ב״קבוצת השבעים״. היה זה ניסיון לפתוח את צוות השינוי להרבה מאוד אנשים. ביני לבין עצמי החלטתי, שהתהליך, קשה וארוך ככל שיהיה, חייב להגיע בזמן ״המשמרת שלי״ להצבעה ראשונה, על מנת שגם אם ייעצר, לא יחייב את אלה שיבואו אחרַי להתחיל מהתחלה. היתה זו תקופה לא קלה, כי בצד תהליך השינוי היה עלי להמשיך ולהוביל קהילה גדולה מאוד עם צרכים שונים, לענות על נושאים בוערים – וביגור יש הרבה כאלו, ולשמור על היום-יום של חיים קהילתיים שיתופיים. זאת, תוך התמודדות עם סוגיות שונות הקשורות לעצם חיינו המיוחדים. לאחר שנתיים הצטרף בועז אוחנה, עמס על כתפיו חלק מהתפקידים והכניס לתוך הדברים גם את האג׳נדה שלו.
לגבי הקדנציה הראשונה, נודה על האמת, ההבדל בין שתי הקדנציות הוא הבדל של שנים, לא של בעיות. הבעיות הן אותן בעיות: סכסוכי שכנים, כתיבה אנונימית, ההתמודדות הכלכלית, להמשיך בבנייה או לעצור, איך מפתחים את יגור, איך שומרים על ערבות הדדית ועל יחד קיבוצי מול הרצון לענות על צרכי היחיד, איך ״מעמידים גבולות״ לאלה שמעמידים אותם במבחן, אבל גם ״מכילים ומבינים״ את אותם נסיונות. כל אלו ועוד הנם חלק ממאפייני תפקיד המזכיר לאורך שנים, נדמה לי שמשנת 1922… אם נפתח פרוטוקול מישיבת מזכירות בשנות התשעים ונשווה לפרוטקול מזכירות משנת 2016, נמצא כמעט את אותן דילמות, רק שמות החברים השתנו, וגם זה לא תמיד.

מה היו אבני הדרך והתחנות העיקריות?
באתי כאילו בתור ״מזכירה חברתית״. זה תחום הדעת שלי, ואלו הכישורים אותם הבאתי עימי. במהלך שנות הכהונה שמחתי להיחשף לתחומים שאינני מכירה, כמו ניהול כלכלי, בניית תקציב, פנסייה, חוב אקטוארי, נדל״ן, קרקעות, תאגוד, דירקטורים, עוד ועוד מילים שהיו זרות לי. במקומות בהם הרגשתי שעלי ללמוד ולהבין יותר, ניסיתי לעשות זאת לפני שהבעתי דעתי.
לדעתי, המזכירות צריכה להיות בנויה כצוות רב תחומי, שכל אחד מביא את הידע, האינטליגנציה וההבנה שלו. ממש כפי שרבן יוחנן בן זכאי בנה את הנהגת היישוב היהודי לאחר חורבן בית שני. לתוך ״הצוות המוביל״ הכניס ריב״ז את אותו חכם הזוכר והמשמר את החוקים, הנהלים והמסורת (״בור סוד שאינו מאבד טיפה״), חכם נוסף שיוצר, מפתח ויוזם (״כמעיין המגבר״), ״חסיד״, הפועל מתוך אמונה פנימית ויודע גם לפעול מלפנים משורת הדין ו״חכם ירא חטא״, המחמיר עם עצמו ומדקדק בכל מצווה ומצווה, ועוד חכם אחד שנאמר עליו ״אשרי יולדתו״, כלומר עשיר במידות טובות. יחדיו אפשר להוביל קיבוץ מורכב ורב-דורי.
יש הרבה מטרות בעבודת המזכיר. חשוב לי דווקא לציין מטרה, שקל היה לפסוח עליה בסערות היום-יום ובמצוקות העיתים. יצא לי להיות מזכירה הן בחגיגות השמונים והן בחגיגות התשעים ליגור. הבדל של 10 שנים, אך הקולות אותם קולות והדילמות אותן דילמות. מול הצורך לקצץ בהוצאות קיום, עלה תמיד הקול: ״בואו ונוריד מתקציב התרבות, אין מה לקיים חגיגות שמצב יגור בכי רע״. בשתי הפעמים נלחמתי על קיום אירוע מכבד, מתוך תפיסה קהילתית ואמונה, שדווקא בימים קשים אירועים קהילתיים מחזקים ומלכדים. אני באמת מאמינה שלתרבות בקיבוץ יש חשיבות ערכית ואף חינוכית ולכן אסור לוותר עליה. זוהי דרך להעברת מסורת, ערכים, קשר למקום, תחושת זהות והמשכיות.
אני עדיין מאמינה גדולה בקהילה, ובכך שהשלם גדול מסך כל חלקיו. זכינו לחיות בקהילה שיתופית, אשר אינה מוותרת על אף אחד ואחת. יש בכך דברים מגבילים, אך יש לראות גם הכוח שבחיים אלו, את הערבות ההדדית, השותפות והעזרה, היצירה המשותפת, האהבה למקום ותחושת הבית.

מה היו האתגרים העיקריים וההצלחות ברמה המקצועית והאישית?
מעבר לתהליכים קיבוציים, כמו תהליך השינוי, ראיתי לנגד עינַי את החבר הפשוט. כל פעם שחבר/ה הגיע/ה אלי בבקשה אישית, תהיה מופרכת אשר תהיה, שאלתי את עצמי מה היה קורה אילו הייתי אני, או מישהו מבני משפחתי, צריכים היינו להיות במקומו. ניסיתי לא להיות צינית, אלא לשמוע ולהבין, תוך ידיעה שבזמן אחר אפשר שהייתי אני במקום אותו חבר או חברה, הזקוקים לתמיכה ולאוזן קשבת. רציתי שגם חבריי למזכירות ינסו לראות את הדברים מאותה זווית. כשחבר/ה בא/ה למזכירות, הוא בא/ה ממקום נזקק. החיים השיתופיים מצריכים מידה רבה של אמפתיה והכלה, קודם כל מצד ההנהגה.
אני יודעת שאצל חלק מהחברים, במיוחד אלה שאינם מעורבים בקבלת החלטות וקביעת גורלות, הדבר נתפס כחולשה. בתחילה הפריעה לי הביקורת הזאת, אך ככל שהמשכתי בתפקיד, התחזקתי והאמנתי שאם אני שלמה עם דרכי, אצליח לעמוד מאחורי ההחלטות שאקבל באופן מכובד ואנושי. האתגר המקצועי שלי היה לא לעשות ״איפה ואיפה״, לא להביא לתוך המפגש האנושי מחשבות ודעות קדומות ולא ליפול ב״מבחן בוזגלו״, אלא להיות כנה וישירה.
האתגריים העיקריים של המזכיר, לטעמי, הם דווקא ביום-יום הפשוט, ביכולת לשמור על מסגרת קיבוצית ועל נהלי הקיבוץ יחד עם היכולת לאפשר חיים ראויים לאנשים בתוך המסגרת הזאת.
חבר מזכירות נצרך למידה רבה של יצירתיות, נכונות, חזון וחשיבה פתוחה. בשביל לשמור על נהלים גרידא, מספיק אנשי מקצוע מדויקים, אך בשביל לראות כיצד אפשר בתוך הנהלים ודרך החיים השיתופית והשיוויונית, לאפשר לחבר הפשוט למצוא את דרכו הייחודית, נדרש אומץ, תעוזה ואמונה אישית.

על מה את מתחרטת ומצטערת?
כל יום ויום אני מצטערת, על מילה שאולי לא נאמרה במקום, על כך שלא קראתי נכון את הדברים ועל החלטות שפגעו באחרים.

מה קיבלת בחזרה מכל זה?
יגור היא ״קיבוץ פולני״. לא קל לה להגיד תודה ולא קל לה לפרגן. ואולי גם לא ציפיתי לתודה. עשיתי את הדברים, כי אני מאמינה בחיים האלו, מאמינה בדרך ואוהבת את המקום… שילמתי מחירים אישיים, אבל אני לא מצטערת. מבחינתי זאת היתה שליחות. אפשר שהיו כאלו שעשו או יעשו זאת טוב ממני, אבל מילאתי את התפקיד על פי אמונתי ודרכי. מקווה שתרמתי, ולו במעט.

איך את רואה את יגור עוד עשר שנים ובתוך זה את תפקיד המזכיר?
אני רוצה לראות את יגור ממשיכה כקהילה חזקה, הרואה חשיבות בערכי היחד: קהילה שאינה מנוכרת, המאפשרת לחבריה צמיחה והתקדמות אישית, אך יודעת גם את הערך המוסף ביחד קהילתי. אני רוצה לראות קיבוץ תוסס, מלא ילדים וצעירים, הקשורים ליגור אוהבים אותה וסונטים בה, כמו שרק מי שקשור למקום יכול ומרשה לעצמו.
אני מקווה שנצליח לעבור את התקופה הקשה של ויכוחים מרים, ונבחר בדרך משותפת חדשה. למזכיר קיבוץ תמיד תהיה עבודה: להוביל, להנהיג, לכוון. כל ארגון, חברה, קהילה, צורת חיים זקוקים להנהגה, למישהו שמסתכל הסתכלות מערכתית מחד ורחוק ככל שאפשר מאידך. אני משערת, שעבודת המזכיר בעתיד תהיה פחות התעסקות עם בעיות אישיות יום יומיות ויותר התמודדות עם תהליכים, אבל למזכיר/מנהל קהילה יש תפקיד חשוב ביותר והוא לא לתת ליום-יום להשתלט על הערכים, לא לתת לשוטף, לקשה ולנסער לקבוע את ההחלטות העקרוניות והערכיות. ותמיד, ביחס בכל החלטה לשאול: מהם הערכים העומדים מאחוריה, כדי שלא תתקבל באופן שרירותי.

למי תודה?
תודה לכל מי שמוכן להיות שותף פעיל בהובלת הקהילה, בחינוך, בתרבות, בבריאות, במזכירות, באחי״ג, במש״א ובכלל לכל מי שמאמין שיש ערך בחיי קיבוץ – גם אם פנֵינו לשינוי.
בעלי תפקידים משלמים מחירים אישיים כבדים מאוד, ולכן כל מי שמוכן לתת יד, להושיט עזרה, להתנדב, לעזור ולהוביל – יבורך. חשוב לי להדגיש שחברים רבים נותנים את הלב ופועלים מתוך אמונה.

שאלות ״בקטנה״
המילה שאהבת לשמוע. ״יגור היא בית״.
המילה שלא יכולת לסבול יותר. ״אתם לא מבינים״
מה עושה למזכיר את היום? שגם מי שאתמול אמרת לו ״לא״, אומר לך היום שלום על כביש השלום.
מה הורס? כל רגע ורגע בעבודת המזכיר/ה הוא רגע מורכב. תמיד כיף לעשות למישהו/י טוב, אך לא תמיד זאת העבודה. אני החלטתי, שברגע שאני נכנסת לחדר האוכל ורואה יותר בעיות מאנשים, עלי לסיים את תפקידי. יש משהו בעבודת המזכיר לאורך שנים שגורם להתרחק מהחברה הקיבוצית כפי שהיא, ליהנות מחג, בלי להיות מודאגת שמשהו לא יצליח, בלי להיות ביקורתית, לצאת לטיול, מבלי לעשות חשבון מי יוצא והאם הוא כועס עלי …להיכנס למחסן תאים מבלי לחשוש במי אתקל…
רגע מאושר ורגע קשה. רגע קשה – יש הרבה רגעים קשים, אבל הרגע הקשה ביותר היה בשלהי הכהונה הראשונה שלי, שספי נכנס לתפקיד המזכיר והתקבלה ההודעה על הפיגוע במסעדת "מקסים" והירצחם של משפחת זר אביב ז"ל. אני הייתי בסיני והצלחתי לצאת רק בסוף יום כיפור. הדרך הביתה היתה מן הקשות ביותר. ספי נאלץ להתמודד עם הדברים לבדו ביומיים הראשונים ועשה זאת באצילות נפש גדולה. התקופה לאחר מכן היתה קשה הן מבחינה אישית והן מבחינה קהילתית. רגע מאושר. חגיגות השמונים והתשעים. לאחר הרבה מאוד ויכוחים, התקיימו שני אירועים שרוממו את הרוח הקהילתית ונתנו תחושת אושר רבה. את חג השמונים הרימה תמר קלוג יחד עם עוד רבים שתרמו ועזרו, ואת חגיגות התשעים – רבקה קוטליאר עם רויטל גולדשטיין ועוד רבים שעזרו ותרמו. חסרים לי היום ערבים תרבותיים מקוריים של כל הקהילה. הייתי שמחה שנחזור ונקיים תרבות מקורית, תרבות קהילתית, תרבות יגורית.
משהו על המזכירים שעבדו איתך. כל מי שמוכן לעמוס על כתפיו את עבודת המזכיר/ה יבורך. יש שיגידו שזאת חולשה. אני חושבת שזאת אמנות, אבל באופן אישי ידעתי להסתדר עם המזכירים איתם עבדתי: ספי, עידן ובועז. מצאתי את הדרך הנכונה לי ולהם, ואני חייבת להודות שעד היום אני בידידות טובה עם כל אחד מהם ואפילו אוהבת.
יגור במילה אחת. אני אוהבת את יגור. מתגעגעת אליה, היא הבית, האדמה והשורשים, בעצם כל מה שגדלתי להיות… ומקווה שכך תשאר.

מה את עושה היום?
כיום אני מנהלת את בית הספר ״קהילה״ שהוא בי״ס דמוקרטי בתל אביב. הדברים התגלגלו ונפלה לידי הזדמנות. לא ברור אם יהיה המשך ולאן, בכל אופן זאת חוויה מעניינת מאוד. מעבר לשאלות פדגוגיות יש הרבה ״פוליטיקה״ ושאלות רחבות, שאינן קשורות לחינוך הדמוקרטי. בית ספר דמוקרטי מכיל בתוכו ילדים מגן עד יב׳, מתוך התפיסה שכל שלב ושלב בהתפתחות הוא החיים עצמם. בית הספר מאפשר בחירה מאוד גדולה ובניית מסלול אישי לכל אחד ואחת. המבנים הדמוקרטיים – ניהול בעזרת ועדות מזכיר מאוד קיבוץ, רק שבוועדות בבית הספר יושבים יחדיו הורים, ילדים וצוות. קיימת אסיפה כללית, בה מתקבלות החלטות והילדים שותפים בקביעה של נהלים ואורח חיים. הדיונים באסיפות דומים לדיונים אצלנו והרשתות החברתיות סוערות. כמו אצלנו שאלות ערכיות ועקרוניות נשאלות כל הזמן, וזה בהחלט מעניין להתנסות, לגלות, לחדש, לייחל, להיכשל. כל זה משאיר אותי עירנית ודרוכה.