תעודת הכשר או תעודת עניות? / יעקב עציון

בשעה שהמזכירות הכריזה בגלוי שאין ביכולתה לקיים את ההחלטה, שאמורה לעשות מעט סדר וצדק בתחום הנסיעות החופשיות של החברים צמודי-הרכב, נפרץ הסדר הציבורי. ראוי היה להגביל (במשהו) את חופש השימוש.
מלבד הבחירה באי מילוי החלטות, ע"פ הקושי והנוחיות, ניתנה תעודת-הכשר לשימוש חריג באמצעי הייצור של יגור.

אמצעי הייצור והמדיניות להפעלתם, נמסרו מרצוננו החופשי להנהלות התאגידים.
ככלל – אמצעי הייצור (לרבות כלי-רכב), ניתנו ע"י יגור מתוך הבנה שהם נועדו להשאת ההכנסות לאחי"ג (יגור). אנחנו סומכים על ההנהלות שהן אכן פועלות כמיטב יכולתן למען השאת ההכנסות והרווחים. וכמו כן, הן דואגות לרווחת כל עובדיהם.
אבל, כל תוספת ההוצאות, הניתנת (סלקטיבית) לרווחתם האישית של כמה חברים ובני משפחותיהם, מקטינה את הרווח שמועבר ליגור (אחי"ג). כלומר הרווחה החריגה ממומנת בעיקרה מכספי יגור.

חלק מהחברים במקום העבודה, נהנים מצ'ופרים, שאחרים (באותו הענף!) חייבים לשלם עליהם מתקציבם.
אם על פי אותו "ההסדר", אמצעי הייצור יועמדו לרווחתם של חלק מהעובדים ובני משפחותיהם, נראה שהשימוש הפרטי ברכב ללא פיקוח, זו רק ההתחלה. אפשר יהיה להוסיף (כיד הדמיון) עוד כהנה וכהנה הטבות משמעותיות. כי הרי "לא תחסום שור בדישו"…
למשל:
# "מינויים", לארוחות משפחתיות במסעדות.
# גידול פירות וירקות לשימוש עצמי. (תוך ניצול שטח, מים, חומרים, עבודה וכיוב'; שהרי הם "ממילא" קיימים).
# נסיעות חופשיות בתחבורה ציבורית וכמובן נסיעות לחו"ל (ושימוש משפחתי בנקודות הנוסע המתמיד).

מעכשיו ניתן הכשר מלא לכל "הרעיונות החטפניים". ותעודת הכשרות הזו, המצדיקה את התפשטות ה"חטוף ואכול כי… גם אתה יכול" – סופה שתהיה …תעודת עניות לכולנו.