אסיפה שלא מן המניין – 25.5.2017

יו"ר: אמנון מאירי

בועז אוחנה: מציג את השינויים והעדכונים בחוברת השינוי.
תשלומי שכר דירה
לא תהיה גביית שכר דירה מחברי יגור למשך חמש שנים מיום השינוי. כל החלטה על גביית שכר דירה תידון באסיפה ותוחלט בקלפי ברוב של 2/3 מסך המצביעים.
הוספת הבהרה לסעיף 4.4 להסדר ביניים – דיור, איזון פערי הדיור – שיפוץ דירות קיימות
סדר העבודה יהיה מן השכונות והדירות הוותיקות אל החדשות יותר, לפי סדר בנייתן (הבהרה: שלב זה כולל שיפוץ דירות מדרום לכביש הכניסה ליגור ודירות קבע ישנות המפוזרות בשכונות של שיכוני מעבר ביגור. איזון פערי הדיור בשאר דירות הקבע ביגור יבוצע בעתיד). בכל שכונה ייקבע סדר הבנייה על פי שיקולי דחיפות מבניים וכן שיקולי יעילות בבנייה.

אהוד ס"ט: היה נכון, ואולי לא מאוחר מדי, אחרי ארבע הצבעות לקחת פסק-זמן כדי לחשוב על דברים שצריך לטפל ולשנות; כדי לקחת נשימה ולהמשיך. אם גם הפעם לא נצליח, ראוי שנעשה את זה בהמשך.
אגע כאן רק בשתי נקודות בעייתיות:
הנקודה הראשונה היא עיגון ההחלטות מפני שינוי חולף ומקרי. אין שום היגיון בהשקעת מאמץ כל כך גדול בקבלת החלטות עקרוניות ב״רוב מיוחס״ גבוה, כאשר יום לאחר השינוי ניתן יהיה לבטלן בקלות ברוב רגיל. צריך לשמור ולשריין את ההחלטות העקרוניות ב״רוב מיוחס״, אם כי מתון יותר, למשל – 2/3 מהמצביעים.
כך אכן נעשה הפעם בתיקון שהוצג כאן לגבי סעיף דחיית תשלום שכר הדירה, וכך צריך גם להיעשות לגבי סעיף לא פחות חשוב חברתית, ונכון מוסרית – איזון פער הדירות.
הנימוק הפשטני שסעיף זה בא כאילו לאפשר חופש תמרון בעתיד, מוטעה ועלול להביא בפועל לא לחופש, אלא להפקרות ואי אמינות. מי שמתעקש על סעיף זה, כמוהו כמי שמכריז בפומבי: אני לא מתכוון לעמוד בדבריי, אל תאמינו לי! ואם הדברים לא יתוקנו, כך אכן נצטרך להתייחס אליו.
נקודה נוספת היא בשטח המיסוי: יש פגם יסודי בכך שהמיסוי העיקרי – ״מס הקהילה״ – בנוי על ״מס גולגולת״. כל אחד, בלי קשר להכנסתו, משלם 1,000 ש"ח (״950״) לחודש.
אין היום בעולם שום חברה נאורה שעדיין מתבססת על ״מס גולגולת״. זה המס הכי רגרסיבי והכי לא צודק שקיים! והאבסורד הוא שדווקא לקיבוץ, החברה שמתכוונת להיות סולידרית וצודקת, מציעים מס כזה. מבחינה כלכלית-חברתית, זוהי מורשת מימי הביניים.
והעניין הוא, שאין בכך כל צורך. זה סתם קיבעון מחשבתי שעובר כנראה בשיטת ה״העתק-הדבק״ מקיבוץ לקיבוץ. את אותם סכומים אפשר היה לגייס בקלות ממיסים אחרים, יחסיים וצודקים יותר.
לדוגמה: לפי ההצעה הנוכחית, חבר א׳ שהכנסתו 5,000 ש"ח לחודש, אמור לשלם 1,000 ש"ח מס, שזה 20% מהכנסתו. באותו זמן, חבר ב׳ שהכנסתו 20,000 ש״ח, אמור לשלם בדיוק אותו סכום, 1,000 ש״ח, שזה רק 5% מהכנסתו! סך כל המס שניגבה בדוגמה זו – 2,000 ש״ח.
אילו, לעומת זאת, היינו בוחרים ב״מס יחסי״ של 10% מההכנסה, חבר א׳ היה משלם רק 500 ש״ח לחודש, בעוד שחבר ב׳ היה משלם 2,000 ש״ח, סה״כ המס הפעם – 2,500 ש״ח.
במקרה זה, כמות המס לא קטנה, הצדק החברתי לפחות הוכפל, ואין שום בעיה טכנית לבצע זאת. יותר מזה, אני לא מאמין שתהיה איזו שהיא התנגדות חברתית לשינוי כזה.
מדוע לא מיישמים זאת? לאלוהים וליועצים החיצוניים פיתרונים.

יעקב לויתן: האסיפה הזאת לא צריכה לפתוח דברים. אנחנו מקיימים אותה כי הרשם דורש, וזהו. ההצעות של אהוד נראות לי מנותקות מהמציאות. אין לנו זמן. שני-שליש מחברי יגור רוצים את השינוי ושליש מתנגד. יגור הולכת למשבר קשה, אם השינוי לא יעבור. אנחנו במאמץ אחרון, כדי להעביר את המודל. לא נפרק את הצוות עכשיו. המיסוי גבוה, אבל גם השירותים גבוהים. בשלוש השנים הראשונות ייפול עול נוסף על הפנסיונרים, בנוסף למס שישלמו כולם, כדי לעזור לשכבות האחרות בתקופת המעבר.
כמו שמבוגרים נותנים, גם הצעירים צריכים לתרום. אי אפשר לוותר על המיסוי, כי אנחנו רוצים לתת שירותים שכולנו צריכים. אני מקווה שתוך שנה נתייעל ובשנה הבאה יהיה יותר קל.
כדי שלא ייסחטו ההחלטות על ידי קבוצות לחץ, הכנסנו בתוך המודל חישוקים של הצבעות רוב יחסי. זה הניסיון והלקח שנלמד מקיבוצים שעשו את השינוי.

הלל לויתן : ההצעה המונחת בפנינו היא הצעה טובה. יש בה, מחד, מוטיבציה לרוב החברים, להעלות את רמת ההכנסה, ומאידך היא שומרת על עקרונות הסולידריות והאחריות ההדדית של קיבוץ יגור, וחברי יגור לחברי יגור, ובכך עסקנו כבר בדיונים רבים. לכן, הפעם, לא ארחיב. ההצעה אינה מושלמת. האם בכלל יכולה להיות הצעה מושלמת שתשביע את רצון כולם?
הצוות מציע הצעה זו תוך דיונים ארוכים, שהתחילו בחילוקי דעות ונמשכו בהסכמות, בדרך כלל, של כל, או לפחות הרוב המוחלט, של חברי הצוות.
וכשאני אומר הצוות, אני מבקש לציין, כי לא כל חברי הצוות נשאו בעומס ובאחריות שווה. בעיקר העומס של שלב הדיונים הציבוריים, האסיפות, והשיחות הפרטניות, נושאים נציגי המזכירות בצוות, בועז ואודי, שאני מאוד רוצה לציין כאן את הנחישות שלהם ובמקביל את ההקשבה, הנינוחות והנכונות לקבל אפשרויות לתיקונים, אם ציבוריים ואם אישיים.
קרוב לשני-שלישים מחברי יגור, הצביעו בעד הצעת הצוות, קרוב ל-70% מהמצביעים הצביעו בעד הצעת הצוות. ואני אומר פה, גם אם מישהו צעק לי פעם קודמת כשאמרתי את זה שאני לא דמוקרט, כי המצב ש-30% מהמצביעים יקבעו לכל המאה אחוזים איך להתנהל, הוא חוקי אבל אינו מוסרי. את זה הבנתי, כשהצעת הצוות לשינוי שיתופי, שהייתי חלק ממנו, לא התקבלה והוא הפסיק את פעילותו. לאחר הרבה התלבטות ומחשבה בחרתי לנסות להשפיע דרך הצוות המחודש, שלקח גם אותי בחשבון.
יתר על כן, ברור לי שאנחנו בדרך לקבלת החוברת. גם אם היא תידחה בשלוש ההצבעות הקרובות, היא לא תרד מסדר היום, אלא אם כן תחליף אותה הצעה, או מציאות, פחות סולידרית ופחות מתחשבת. עברנו בדיון זה דרך ארוכה. ככל שיהיה מי שיצטער יותר או מי שיצטער פחות, יגור הולכת לכיוון ההצעה, היא לא תחזור להיות מה שהיתה אתמול.
כמעט שום חברה או ארגון, אם הם לא מדינות טוטליטריות, לא יכולים להתנהל כשמיעוט קובע לכלל את דפוסי ההתנהגות וצורת החיים. זה אפשרי רק למצבי חרום (מלחמה, משבר כלכלי או אחר), אך זה אינו אפשרי למשך זמן. זה כן אפשרי בקיבוצים שהרשם ממנה להם ועד ממונה, שאז אפילו למיעוט הם לא נזקקים. וגם האפשרות הזאת, אם מזכירות יגור לא תוכל להמשיך לנהל את יגור כיאות, נעשית רלבנטית.
תקופת הדמדומים היא גם תקופה מדממת. אנחנו יודעים זאת גם מפגישות עם קיבוצים אחרים וגם מהנעשה ביגור. הפשקווילים האנונימיים המופצים מידי פעם ביגור, הכוללים הכפשות אישיות, מעידים על כך, והם עלולים לגרום נזקים לרקמה החברתית שלנו. חשוב לנו לקבל את דעת הרוב המוחלט של החברים ולקצר תקופה זו.
אני פונה פעם נוספת לחברים: גם אם ההצעה אינה מושלמת, וייתכן שלאחר קבלתה תצטרך לעבור שינויים או להיבדק עם חברים באורח פרטני איך הם יכולים לחיות בהסדר החדש – אל אלה שהצביעו ״בעד״ – לא להתעייף ולהמשיך להצביע בעד. לאלה שלא הצביעו – לחשוב ולהצטרף למצביעים ״בעד״, ולאלה שהתנגדו עד כה, כשהם רואים את יחסי הכוחות – להצטרף למצביעים בעד, או לפחות להסיר את התנגדותם.
בתקווה שלא נזדקק לכל שלוש ההצבעות שאיפשרנו לעצמנו.
שיהא חג הביכורים חג של החלטות חיוביות.

ציפי בנארי: לאהוד ס״ט, למדנו מהדוברים שהתארחו ביגור בשבועות האחרונים, שככל שנרחיק את ההצבעות זו מזו ונאריך את הדמדומים, נסבול יותר. המציאות החדשה תעודד את הצעירים למצוא עבודה ופרנסה. אם לא נתקדם נגיע ל-300 ש״ח למשפחה כמו בראש הנקרה. חבל שנגיע למצב הזה. אי אפשר לסובב את הגלגל אחורה.

ערן גורן: לצערי, נמצאים כאן רק פנסיונרים. צעירים לא יכולים לעבוד משמרת שנייה. רוב חברי יגור בלגין עובדים על שכר מינימום. עובדי יגור בלגין לא יכולים להתקדם. מי שמסיים עבודה בלגין או בבתי ילדים לא יכול לקחת עוד משרה. הבעיה היא החבר׳ה הצעירים. התהליך לא לקח את הצעירים בחשבון. הפגישות איתם היו עקרות. אצל עובדי לגין מיגור יש תסכול וייאוש. אין לנו הגנה של יחסי עובד-מעביד. מצבו של הפועל לידנו טוב משלנו.

בועז אוחנה: לאורך כל התהליך ניסינו להיפגש עם הצעירים. הגיעו מעט מאוד מהם. אפילו לפגישה על הסדר החינוך הם לא הגיעו. למשפחות הצעירות יידרש זמן התארגנות ארוך, ולכן ההסדר הדרגתי מאוד ומאפשר שלוש שנים בסבסוד ורשת ביטחון לחינוך שמבטיחה שרמת החיים שלהם לא תיפגע. מספר חברי יגור שמתומחרים בשכר מינימום שואף לאפס ולעובדי החינוך נתנו בונוס מיוחד. גם בלגין וגם בתאגידים אנחנו עושים מאמץ להעלות את השכר. הרי זה בסוף בא מאותו כיס, ועדיף שיבוא מהמשכורת ולא מרשת הביטחון.

אמנון מאירי: מגנה את המכתבים האנונימיים. בהתחלה הייתי מהמתנגדים. למדתי במהלך האסיפות כי אין לנו ברירה. זה הכי טוב שאפשר לעשות. התקופה הזאת מדממת אותנו ולא עושה לנו טוב. קורא למתנגדים לגלות אחריות ולאפשר לרוב המכריע של החברים שרוצים שינוי להתקדם.