בית / דעות / בעין הסערה מדברים שינוי – משאל רחוב: שיחה בעצם

בעין הסערה מדברים שינוי – משאל רחוב: שיחה בעצם

קלישאה נכונה: "השינוי כבר כאן" אפילו שעד שלא יגיעו התקציבים (המשכורות?) הראשונים וסיכום ההוצאות של ינואר, עוד לא באמת נדע. לפחות לחלק מהאנשים כבר מרגיש אחרת. בינתיים השיחה קולחת. הדברים אישיים יותר, קונקרטיים, לפעמים מבולבלים, אבל יש איזו בהירות בשיח שכאילו פתאום פורץ החוצה. מדברים יותר " ברחל בתך הקטנה": הרכב, הבריאות, החינוך, הדיור, ומתוך הדאגות הפרטיות והאישיות עולים הסיפורים בבהירות וחדות שלא היו קודם, קצת כמו בוקר של אחרי לילה גשום, כשהאוויר יותר צלול. מצד שני יש הרבה שמועות וגם דברים לא מדוייקים שמסתובבים באויר ומשפיעים. הדברים מובאים בשם אומרם, לא הכל מדוייק עובדתית, תמונת מצב.

פנסיונרית: "לא מרגישים כלום, מחכים לתלוש. עקבתי באדיקות אחרי היבשים, אני יודעת בדיוק כמה אני מוציאה, לא מודאגת."

אליהו כהן: "אני עדיין לא מרגיש השינוי אבל מעסיקה אותי השאלה איך נסתדר עם עליית המחירים הקרובה שעליה כולם מדברים. אני לא חושש ולא מודאג, רק לא יודע מה יקרה."

יצחק שרון: "עוד לא קרה כלום. אין לי מושג מה הולך לקרות ומה היקף ההפרטה, האם מדובר ב 10, 40, או 50 אחוז. אם השינוי היה טוטאלי, הייתי יודע לקראת מה הולכים. זה שזה כאילו 'חצי שינוי' או 'שינוי לייט' (ואני לא אומר את זה בלעג או בביקורת), רק מגדיל את חוסר הודאות שאני מרגיש כלפי העתיד שלי מבחינה חומרית ומבחינות אחרות.

אני לא מרגיש מרומה או מופתע. כי כשאמרו לנו ב'חוברת העקרונות' שלא יגעו בבריאות ובחינוך ושלא ישתנו הדברים הבסיסיים, כבר ידעתי שלא יעמדו בהבטחה הזאת. לא יגעו? ועוד איזה נוגעים! אבל צפיתי את זה, אז אני לא מרגיש שסידרו אותי.

יש בי דאגה שהפנסיה שלי לא תספיק לי. ההתייקרות שהכי מדאיגה אותי היא עלות הנסיעה ברכב. כרגע ההתייקרות מתונה יחסית, אבל לאור מה שקרה בקיבוציים אחרים, ברור שזה לא יימשך הרבה זמן. במהלך השינוי הקיבוץ מוכר את מרבית הרכבים, ועלות הנסיעה לחבר עולה פלאים. זה שכרגע השינוי בעלות הנסיעה קטן יחסית זאת אשלייה שלא תימשך הרבה זמן. אני צרכן רכב כבד, וההוצאה על רכב עלולה לפגוע לי ברמת החיים. אז נכון, כנראה שישתלם בסופו של דבר, ואפילו אוכל לקנות אוטו. אבל בשביל לקנות אוטו צריך לקחת הלוואה. זה אפשרי ויהיה בסדר, אבל יש אצלי גם דאגה וחוסר שקט.

מדאיג אותי גם שיהיו לי הוצאות בריאות. למשל, המדרסים שאני צריך לקנות בגלל הדורבן ברגל. הזוג הכי פשוט עולה 2000 שקל. מאיפה יהיה לי?"

יותם ורדי: "יש חוסר ודאות. אצלי זה יוצר סקרנות יותר מאשר דאגה. יש גם איזו התרגשות טובה ש'יוצאים להרפתקה': סוף סוף נצא מ'שבלונת החיים' שלנו. אני לא דואג למצב הכלכלי שלי אבל מוטרד ממה שיקרה לנו כחברה. היום יש איזה שיווי משקל בינינו. אם בגלל השינוי יהיו כאלה שייפגעו, זה יפגע בכולם. כחברה אנחנו בתוך זעזוע גדול, לטוב ולרע, שאני מקווה שנצלח אותו בשלום."

נעמי וונדר: "בסוף החודש אדע איפה אני נמצאת ומה השינוי הזה עושה לי. כשתיהיה לי השורה התחתונה של ההוצאות וההכנסות אדע מה עלי לשנות באורח החיים שלי ושל המשפחה: על מה לוותר ואיפה לחסוך. אז גם אעשה לעצמי סדר עדיפויות ואקבל החלטות. ברור לי שהחיים לא הולכים לזרום כרגיל, כאילו ששום דבר לא השתנה. אצטרך לשנות דברים. אני מעריכה שיקח לי שנה להתרגל."

איתן שדה: "משלב מאוד מוקדם בתהליך הפסקתי לקרוא את כל מה שפורסם, כי היה לי ברור שדיבורים לחוד ומציאות השינוי, לכשתקרה, לחוד. אפשר להגיד שהתנתקתי מכל הנושא הזה. אמרתי לעצמי ולאחרים: מה שיחליטו זה בסדר… מה שטוב לכולם יהיה טוב גם לי."

דוד קציר: "הקטע הקל מאחורינו והקשה רק עכשיו מתחיל. עד עכשיו רק דיברנו וייצרנו ניירות. האתגר והקשיים הגדולים מחכים לנו במימוש כל התוכניות שעשינו. מדובר במהלך מאוד מורכב ומפורט. הרבה מאוד תלוי בדוגמה האישית של אלה ההולכים בראש ומובילים את המהלך. עד עכשיו הם עשו את זה יפה. אני מקווה ומאמין, שלא ידבק בהם, בשום צורה, רבב מהדברים שאנו שומעים עליהם בחדשות. יפה, שכל פעם שנשאלות שאלות בכל תחום, הממסד עונה מהר: דרך הודעות בתאי הדואר, ודרך תשובות באתרי האינטרנט ובכלל. יש אנשים שלא מאמינים להודעות האלה ולמידע שמופץ לחברים. 'חובת ההוכחה' והוכחת האמינות והשקיפות נמצאת אצל מובילי השינוי. עליהם לקיים את מה שהבטיחו ולבצע את מה שהוחלט.

המחקר מראה לנו שעם או בלי שינוי, ישנה שחיקה בלתי נמנעת בערבות ההדדית, ושכך או כך, אנשים מוצאים לעצמם דרכים לתת לכלל פחות ולקחת לעצמם יותר. המערכת תצטרך לעמוד על המשמר ולא לעצום עיניים, כמו שעשינו הרבה שנים, ולא להזניח תחומי אכיפה שבאחריותה.

בחודשים האחרונים לא קיבלנו ב'יבשים' את פרוט ההוצאות. בעצם הגענו לרגע הקריטי בלי לדעת מה ההוצאות שלנו ומה הולכת להיות ההכנסה הפנויה שלנו בינואר. להתחיל דרך חדשה, בלי שאתה יודע אם מצבך יוטב או יורע, זאת הרגשה לא נעימה. חבל שזה נעשה כך."

עמוס קציר: "כרגע אין שום שינוי. אולי בקרוב יהיה משהו קטן. לי אישית אין שום דאגה. באיזה מקום אני עדיין מבכה את סיומו של הקיבוץ הישן על הטוב והרע שבו. מצד שני, אולי באמת הגיע הזמן לשנות ולנסות דברים חדשים."

אברהם וונדר: "דברים הולכים להשתנות אבל מאוד לאט, וטוב שכך. טוב שיש לאנשים זמן ללמוד את השינוי, לשקול את צעדיהם ולהחליט בלי לחץ. ההרגשה היא שאנשים מאוד במתח, בעיקר הצעירים. זאת מן הרגשה כזאת שכאילו 'דוקר בגב'. לא ברור מה יקרה בסידור הרכב ובחדר האוכל. זה לא שהולכים מחר למכור את הרכבים ולסגור את חדר האוכל, אבל האופק כאן מדאיג. לי אישית בכל מקרה יהיה יותר טוב."

מריאנה עוז: אני חוששת ודואגת. למרות שאני מאמינה וסומכת על מי שאמר שלא היתה לנו ברירה אלא לעשות את זה, אני מוצפת בחוסר ודאות. 'יהיה בסדר' לא ממש מרגיע אותי. קשה לי לעקוב אחרי כל הפרסומים וכל המידע, וחסרה לי המון אינפורמציה. הכי אני חוששת שהקהילה תתפרק ושחדר האוכל ייסגר כמו שקרה באושה: באושה אין חדר אוכל, אין חגים, אין ארועים ואין מפגש, כל אחד לעצמו.

אני פחות דואגת לעצמי. יש לי מקצוע ואוכל להסתדר. ועם זאת, מדאיגה אותי בעיית בריאות, שמלווה אותנו וכרוכה בהוצאות. אני מחכה לפגישה עם בועז אוחנה ומקווה שיהיה בסדר."

דור דוד: "סוף סוף זה קורה. חיכיתי לזה הרבה זמן בגלל המצב החברתי והכלכלי ביגור. עכשיו אנשים יתחילו לדאוג לעצמם ויעבדו יותר. כשזה יקרה, גם המצב הכלכלי של יגור ישתפר. לי טוב גם ככה, ויהיה עוד יותר טוב, לא בגלל שיהיה לי יותר אלא בגלל שלאחרים יהיה יותר. החיים שלי באופן אישי לא ישתנו. דבר אחד שמאוד מפחיד אותי הוא שיסגרו את המטבח ואת חדר האוכל. אני מאוד מקווה שלא נגיע לזה."

עמוס עוז: אני מרגיש הרבה דברים ביחד: דאגה, סקרנות, בלבול, ציפיה לטוב, חרדות, תקוות והרבה דריכות. חוץ מזה אני אופטימי ואוהב שינויים. זה חלק מהחיים. השינוי הזה היה צריך לקרות. מצד שני באמת נכנסים לתקופת חוסר ודאות מסקרנת ומפחידה.

ברמה האישית איך זה ישפיע עלינו? רב הנסתר על הגלוי. 'היבשים' לא ממש מציגים את המציאות. התשובות שאנחנו מקבלים לא ברורות, לא בגלל שמישהו מסתיר משהו אלא כנראה שבאמת אף אחד לא יודע בדיוק מה הולך לקרות. נלמד בתנועה! ביחד!

איזה דוגמה אישית אני מצפה מהמובילים שלנו בעת הזאת? סבלנות, בעיקר כלפי החברים. שקיפות. כחברה עברנו תהליך לא קל ולא פשוט. קודם כל בשביל אלה שהתנגדו לכל המהלך והצביעו נגד. אני גם מעריך את העבודה של מי שהוביל וגרם לזה לקרות, ומצפה ומקווה שימשיכו באותה דרך: קהילה שמשתנה אבל נשארת מלוכדת וחזקה."

נחשון צירלין: "תמיד הצבעתי בעד. אנחנו בכיוון הנכון למרות שיש הרבה חוסר ודאות. אי אפשר לרצות את כולם, בעיקר לא בהתחלה. נפתחת כאן לכולנו האופציה להתפרנס בעצמנו, על ידי שנתאמץ ונתייעל. התייעלות יכולה להרים את כולנו למעלה ועדיין לשמור על החלשים איתנו ולצידנו. אני מאמין שגם כמשפחה נמצא את עצמנו במצב טוב יותר, לא מחר, ואולי אפילו לא עוד שנה, אבל חמש שנים מהיום בודאי שכן. ההכנסות יעלו, המיסוי ירד וכולנו ננשום. קשה לי להעריך כמה כסף ישאר לי בסוף החודש כי עם משפחה וילדים כל חודש נראה אחרת. בטוח שנצטרך להצטמצם במותרות קרי, כל מה שהוא לא אוכל ובגדים לילדים. אבל בתוך כל המאמץ יהיה גם דרייב להתקדם באופן אישי, להתפתח ולצמוח ולהשתפר. המאמץ שנדרש מאיתנו היום ייתן את פרותיו עוד כמה שנים."

שמריה ברנשטיין: "לא יודע איך לאכול את זה. נולדתי ביגור, חייתי כאן כל שנותיי. לא מכיר משהו אחר. עוברים לצורת חיים שונה לחלוטין. נלמד תוך כדי תנועה. האחריות עוברת אלי ולמשפחה. יש בי אופטימיות אבל גם דאגה. כפנסיונר אני אמור להיות מוגן, אבל גם כשאתה מוגן, שינוי הוא דבר לא פשוט. המיסוי על הגמלאים כבד, אבל זה כנראה המחיר לשינוי, והוא אמור לרדת. מהמובילים שלנו אני מצפה לקחת אחריות על ולעזור לחלשים. ברמה הקהילתית אני דואג דווקא מכיוון החזקים, שמהר מאוד לא יסתפקו במה שיהיה להם, ויובילו שינויים נוספים."

יואב גרטמן: "אני לא מוטרד ולא דואג. אני אלמד. כרגע מול כל זה אני בהמתנה, אולי אפילו בהדחקה. נראה – כשזה יקרה."

חברה (גיל הביניים): "הנשים נשארו מאחור בתהליך השינוי. אני חוששת מאוד אך מרגיעה את עצמי."

ציפי בנארי: אני מחכה לינואר ואח"כ לפברואר. מעולם לא הייתי במינוס ואני לא דואגת. אסתדר. מצד אחד רציתי בשינוי הזה. מצד שני מאד מרגיז אותי הקיפוח של האלמנים והאלמנות בעלי המשפחות. מי שחושב שזאת לא הבעיה שלו… שידעו כולם, שאנשים לא מתים בזוגות."

אמא צעירה נשואה לתושב: "השינוי הוא הדבר הנכון. אבל גביית שכר דירה מתושבים היא קנס למי שחטאו בכך שהם רוצים לחיות כאן ושוחק את זכויותיהם של שני בני הזוג. זה מרגיש כמו נקמנות מצד החברה ומצד הממסד ולא ממש מעודד אנשים לחיות כאן. לא ביקשתי סבסוד או משהו שלא מגע לי, אלא רק מצפה להתנהלות יותר הוגנת כלפינו. באיזה אופן זה מצטרף לאופן בו פורסמו פתאום המחירים החדשים ויוצר קצת הרגשה של 'עבודה בעיניים' ופער בין מה שאמרו לנו ובין מה שקורה בפועל. היה נכון לחלק את חוברת השינוי בתאים ולפרסם את המחירים לפני ההצבעה."

ורד גרעין: "יש קצת לחץ וחשש. באתי מהעיר ואני יודעת מה זה להתפרנס בעצמי. אבל אחרי 14 שנים ביגור, (מתוכן 5 כחברה!) קצת מפחיד לחזור למלחמת ההישרדות. הדאגה העיקרית שלי היא לבנות תומר (5) וליבי (5 חודשים). אני מאמינה שיהיה בסדר, סומכת על היחד שלנו, אילון ואני. השותפות שלנו חזקה, ונתגבר."

אם חד הורית עם ילדים קטנים: "אני מרגישה לחץ וחשש ביחס לאיך נצליח להסתדר. זה מרגיש כאילו שיהיו המון תשלומים ושהתקציב לא יספיק. פוחדת שלא אצליח לגמור את החודש ושהמינוס רק ילך וייגדל. אני גם מרגישה שדברים שנאמרו בעבר כדי לשכנע את הציבור שהשינוי יעשה לנו טוב, נאמרים עכשיו אחרת, בעיקר ביחס לתשלומים בחינוך ובבריאות של הילדים. יש דברים שלא לקחתי בחשבון, כי אמרו שבשלב הראשון לא ישלמו על זה. נאמר לנו בפירוש שעל בתי ילדים, לפחות בהתחלה, לא ישלמו ובפועל מינואר אני משלמת על הכל, לא יודעת כמה בדיוק, רק שאצטרך לשלם.

האתגר העיקרי הוא להתחיל לחשוב פרקטית. אני מבינה שעבודה אחת לא תספיק. בינתיים מנסה לסיים את כל התיקונים בבית למשל, להחליף מנעול, לפני ינואר!

אלה גם הקולות שאני שומעת סביבי. שלא חשבנו שנצטרך לשלם על כל כך הרבה דברים, כי זה לא ממש נאמר. או שנאמר… אבל לא הכל.

אני שומעת שאנשים קונים יותר לפני שהכל מתייקר: מזון יבש, קוסמטיקה, קרמים במספרה.

הייתי מצפה שייתנו לנו שבועיים להתאפס, שלא יהיה בבום אחד, מיידי כמו שזה נעשה. לא מרגישה מוכנה.

מעבר לכל זה, שיהיה בהצלחה לכולנו! ושניהיה אחד בשביל השני. האמת שדווקא את זה אני מרגישה עכשיו יותר מאיך שהרגשתי קודם. זה בא מהמשפחה והחברים וזה העיקר בעצם."

גדי רביב

הדפסה

אודות בן קול

מלך האנדלים, מנתץ השלשלאות, אם הדרקונים ועורך האתר.

בדוק גם

פרוטוקול ישיבת ועד מס' 1 – 2.1.2019 – מי יגור, קרנות ההשתלמות, שנה לשינוי, משקי עמק יזרעאל, בר מצוה

מי יגור, קרנות ההשתלמות, שנה לשינוי, משקי עמק יזרעאל, בר מצוה

5 תגובות

  1. חשבתי על זה שכל מי שעובד בעבודה שאינה יצרנית, ואינו מייצר הכנסות, הוא נטל על הקהילה. אני יודע שהמילה נטל היא קשה, אבל זו האמת וצריך להגיד אותה. אתם שאואלים למה? כי יש הרבה חברים שהם נטל ומעט חברים שנושאים בנטל. מה שצריך עכשיו לקרות ואת זה אני לא רואה זה שצריך להתחיל לצמצם בנטל.
    מה שאני רואה שקורה עכשיו זה שהחברים התחלו לעבוד הרבה יותר. רוב העבודה הנוספת לצערי היא קומופלאג׳, כי החבר יושב במשרדו נניח עוד שעה ביום, אבל אין תוספת הכנסה ליגור כתוצאה מכך. אז נניח בינואר החבר יסיים לתייק מסמכים שהצטברו. , מה אח'כ אם לא יצומצמו משרות ותהייה התיעלות?
    כעס, יש הרבה כעס על התשלומים המאוד לא רכים שאנחנו צרכים לשלם וכתוצאה מכך החברים התחילו לכבס ולבשל הרבה יותר בבית. אנחנו התחלנו גם ביום שישי לבשל בבית ארוחת שישי, זה אמנם עבודה אבל הרבה יותר זול וטעים. מתי נחזור לחד'א? אם נראה הוגנות ותמורה משתלמת.
    הצעה לתקציב ינואר, נאמר שיקח הרבה זמן לחשב הכל והתקציב יצא רק בסוף פברואר, אז אני מציע לגבי התשלומים שנקבל את הדף הכי מהר שאפשר ואז נוכל לבדוק ולתקן את כל השגיאות.
    הצעה לבר מצווה המשותפת בשביל לא לאבד את זה: תפרידו בין המופע לבין האוכל. המופע צריך להיות על חשבון יגור בצורה מלאה, את הארוח על חשבון ההורים אם ירצו ויש יתרונות רבים כלכליים לעשות את זה ביחד, אז מי שלא ירצה שלא יעשה אירוח ומי שירצה שיעשה. גם אפשר לשלב – מי שירצה יכול לפני המופע נניח לעשות אירוח בבית ולא קיטרינג שיכול לחסוך הרבה כסף ואז שהאורחים ילכו למופע, זה משהו שמקובל בהרבה קיבוצים.
    שירותי תיקונים: בדצמבר השארתי בקשה בענף שרות לתיקון בבית. אף אחד לא יצר איתי קשר ולא הגיע. אז קראנו כבר הרבה בנושא תיקונים ולא אוסיף על הנאמר, אבל מה שאני רוצה זה שתשפרו את אופן הפנייה לבקשה לשירותים ואת מהירות הטיפול. אתמול התקלקלה לי מכונת הכביסה, התקשרתי לטכנאי, הוא הגיע תוך 3 שעות, תיקן תוך חצי שעה , שילמתי לו ונגמר עניין. אבל אצלנו למשל אם אני רוצה תיקון כלשהוא אז אני צריך להשאיר הודעה ולא קורה כלום. הייתי שמח לפנות ישירות לאיש השרות שאותו אני רוצה ולקבוע איתו ישירות מתי יגיע, וכנל בשאר התיקונים שנדרשים בבית.
    ולבסוף, למה לא מגדילים את השעות בבתי הילדים?

  2. שלום חבריקו
    הרבה מהדברים שאתה מעלה יתבצעו, אבל לא נכון הכל עכשיו. צריך לבחון את הדברים. חלק מהשירותים ביגור יתייעלו וזאת רק משינוי דפוסי הצריכה של החברים. אתה יכול להזמין איזה איש שירות שתרצה. אתה הלקוח ואתה משלם וזכותך לקבל שירות טוב, יעיל ומהיר. בנושא שעות הפתיחה בחינוך זה נבחן כבר בהנהלת החינוך, אך למהלך זה יש השלכות לא רק כלכליות ולכן יש להעמיק בו טרם החלטה.
    התהליך אותו התחלנו בינואר הוא ארוך ודורש מכולנו חברים, ענפים, נותני שירות ומנהלים הסתגלות וחשיבה. אי אפשר מחר בבוקר לשלוח אנשים הביתה מעבודתם זה גם חלק מהאחריות שלנו כקהילה.
    סבלנות ואורך רוח והכל יבוא על מקומו בשלום.
    שבת שלום
    בועז

  3. ברור כי זכותי לקבל שרות מתאים אך גם בשינוי אין לשום נותן שרות או עובד בעמ מקומי לאיזו אמביציה להשתדל יותר שכן משכורתו מובטחת ואינה תלויה ברמת השרות שהוא נותן או בתוצאות העיסקאות של הענף בו הוא עובד. רק בונוס על שירות מהיר או על תוצאות משופרות במקום העבודה ידרבנו אנשים אלו.

  4. הי אבישי
    אתה לא מדייק. אתן דוגמא. נניח ענף כלשהו נותן שירות והחברים לא מרוצים מהשירות, הם יצביעו ברגלים ואז הענף ייסגר. כלומר יש מוטיבציה להשקיע ולתת שירות טוב כי מקום עבודתך/משכורתך לא חסינים.
    עניין הבונוס יישקל בהמשך
    בועז

  5. לצערי כל תחליף שירות חוץ יעלה במחיר גבוה כך שאין תחרות ולגבי מוטיבציה להצלחת עסק של יגור רק בונוס עשוי לשפר וזה הזמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *