צומת יגור המקום של חברי יגור
ביום רביעי שלפני ראש השנה חזרתי ברכבת אחרי יום ארוך בירושלים לכבוד 70 שנה לאמ"ן. בירושלים, יחד עם חברי וחברותי ליחידה ביקרתי במוזיאון אסירי המחתרות, עוד אחד ממקומות רבים שמזכיר לי את סבתא.
ישבתי ברכבת, עייפה כהרגלי בסוף היום. מולי ישבה אישה מבוגרת, בערך בגיל 80. היה לה מקל מונח לידה על המושב. אפשר היה לראות שהיא דתייה בגלל כיסוי הראש והחצאית. היא אמנם לא דיברה אבל אפשר היה לראות שהיא דוברת אנגלית לפי הספר שהיא קראה.
לקראת סוף הנסיעה, כשהתקרבנו לתחנת "חיפה חוף הכרמל" היא ביקשה ממני להזיז את הרגל כדי שהיא תוכל לצאת. זזתי, כמובן. שמתי לב שהיא מתקשה לקום מהכיסא והצעתי עזרה. היא נעמדה בעצמה ונשענה על המקל. אפשר היה לראות שהיא חסרת ביטחון. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה להגיע לפתח היציאה ברכבת. היא סירבה בנימוס.
חזרתי לשבת ולהתעסק בפלאפון שלי. פתאום ראיתי אותה מזווית העין מנופפת את ידה לעברי ואומרת ״Come please, help me”.
קמתי בקפיצה מהכיסא ויחד יד ביד הלכנו לכיוון הדלת.
פתאום, הזמן עצר מלכת, לכמה רגעים שכחתי את כל מה שמסביבי.
הגענו לדלת. ביקשתי מהסדרן שיוודא שהיא לא יורדת ללא עזרה והסתובבתי לחייך אליה ולוודא שהיא עומדת יציבה כשאני עוזבת לה את היד.
היא חייכה חיוך קטן ומודה ואיחלה לי שנה טובה וחג שמח.
אומנם זה היה רגע קטן, אבל אני חזרתי לשבת בתחושה שאני יודעת איזה בן אדם אני רוצה להיות השנה.
דניאל רביב
