שיח לוחמים / הלל לויתן

אני קורא את המהדורה החדשה של שיח לוחמים, שבנויה על המהדורה הראשונית ויש בה כמה תוספות משמעותיות. בספר תיאורים של בני אדם, במקרה זה, ישראלים חברי קיבוץ, את ראיית המלחמה מבחינה מאד אישית.

היום אנחנו מעל 50 שנים אחרי מלחמת הימים, ואני מוצא את עצמי קורא את הספר הזה שונה ממה שקראתי אותו אז. אז ראיתי בו ערעור על צדקת המלחמה הזאת וקיבלתי את המינוח והרוח של "יורים ובוכים" וגם את ה"סליחה שניצחנו". מעין ערעור על המלחמה ותוצאותיה, ואת זה לא יכולתי לקבל.

היום, אני חושב רחב יותר, גם את מה שראיתי אז.

כשהייתי בכיתות י' י"א הדרכתי בנוער העובד בטבעון, בסוף 1956, פרט למבצע סיני, שהיו בו אירועים לא מוסריים של יחס לשבויים, היה אירוע כפר קאסם, בו ירו חיילי צה"ל / משמר הגבול בעובדים ערביים שלא היו מודעים להקדמת שעת העוצר, וחזרו מהעבודה. בין הנאשמים הבכירים היה גם חבר קיבוץ אחד, חבר קיבוץ שדות ים, אלוף משנה ישכה שדמי.

עסקנו גם במבצע סיני וגם במשפט כפר קאסם וביררנו את נושא טוהר הנשק, עם החניכים.

בהמשך התגייסתי לצה"ל, שרתתי בגולני והשתתפתי, אמנם לא בקרב עצמו, במבצע נוקייב.

עליתי עם הזחל"מים, פעמיים על מוקש, כשעל ידי יושב חבר טוב שלי, יואב ברום משפיים, שנפל כמג"ד במלחמת יום הכיפורים.רוצה לציין שני אירועים הזכורים לי מהאירוע. בבקר השכם, לאחר גמר המבצע והחזרה של הכוחות לגבול הישראלי, נאספנו לשיחה עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, שבא לברך על המבצע. כולנו התאספנו והוא, בקולו הצורמני, שואל, "נו, מוכנים לצאת הלילה לעוד מבצע כזה" והוא מקבל שאגות הנהון מהחיילים, פתאום נשמע קול קטן אבל חודר, של אחת הבנות ששרתו במפקדת החטיבה (אם זכרוני אינו בוגד בי, אפילו היתה לה דודה ביגור) "לא", "למה לא", בן גוריון תמה, "אני חושבת שחמישה הרוגים מידי לילה זה יותר מידי" (אז עוד לא ידענו שעדיין לא מצאו את כל ההרוגים ואת החייל שנחשב נעדר עד היום), הקול הזה שלה חדר לאנשים ללב, ובכך הסתיימה "הפגנת ההזדהות" של החיילים עם בן גוריון. יותר מאוחר התקיים תחקיר מפקדים, אותו ניהל אלוף פיקוד הצפון "זרו" (מאיר זורע) חבר קיבוץ מעגן מיכאל. ותוך כדי הדיווחים של המפקדים, זרו חש שהם ששים אלי קרב, יתר על המידה, והוא העיר, אם צריך להרוג – הורגים, אבל אל תתלהבו יותר מידי. בכך הוא קצת צינן את ההתלהבות וסימן גבולות להרג.

אחרי הצבא יצאתי, פעם נוספת להדרכה, במסגרת שנת שירות, בנוער העובד, הפעם בכיתות גבוהות יותר י"ב וי', אז עסקנו ב"השבוי" וב"חרבת חיזעה" של ס. יזהר העוסקים בטוהר הנשק, בדגל שחור המגדיר פקודה לא חוקית, שיש למלא הוראות, אבל ראוי גם לחשוב על חוקיותן ומוסריותן.

והנה, חמש שנים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים, שאחריה יצאה המהדורה הראשונה של הספר "שיח לוחמים" ואני עדיין במושגים עליהם הדרכתי, של טוהר הנשק.

לא נלחמתי ממש, רק הייתי חלק מהמתיחות והחששות שהיו בארץ בשלושה השבועות של ההמתנה. הרוגים ראיתי רק אחרי המלחמה,

והנה אחרי כל זה פורצת המלחמה ואתה רואה ושומע את הנושא הזה, כל הזמן. על שיירות של אזרחים, נשים וילדים הנסים על חייהם, אחרי המלחמה כשטיילנו ב"ארץ ישראל השלמה" ועדיין היו הרוגים מונחים בצידי הדרכים, המחשבות היו מציקות לי.

כן, גם ההבנות הפוליטיות שהיו לי, השתנו. אחרי המלחמה, למדתי בקורס הדו שנתי באפעל ויצא לי לשמוע הרבה את יצחק טבנקין המדבר על ארץ ישראל השלמה (למען האמת, הוא דיבר על כך גם לפני המלחמה, לא אמר שבשביל זה צריכים לצאת למלחמה, אבל אם וכאשר תבוא שעת כושר לכך, יש לנצל הזדמנות). טבנקין, ראה את עצמו כאנרכיסט ומקסימליסט, גם בציונות וגם בסוציאליזם, לא המדינה חשובה, אלא מה שהיא עושה, הוא תפש את הציונות כריכוז רוב העם היהודי ברוב ארץ ישראל. בתור כזה, היה מראשי התנועה לארץ ישראל השלמה,

בהמשך, לאחר הקורס גוייסתי לריכוז חטיבת בני הקיבוץ המאוחד, זכור לי שתכנית ההדרכה העיקרית שעל פיה פעלנו, היתה יהודה ושומרון, החומר העיוני שהדריך אותנו, היה המצב הכלכלי, היינו מאד מרכסיסטיים, ולמדנו ש"ההוויה קובעת את ההכרה" מכאן, הנחנו, שכשנשפר את המצב הכלכלי של תושבי יהודה ושומרון (אז עוד לא אמרנו "פלשתינאים") ייפתרו הבעיות. הבאנו נתונים כמו, תחת השלטון הירדני היו כך וכך טרקטורים, עכשיו יותר, השתמשו בכך וכך טונות של דשן כימי, עכשיו פי כמה ועוד נתונים מסוג זה. בתכנית העבודה שביצענו היו גם טיולים ומחנות ביהודה ושומרון. אני זוכר שהיסעתי לאחד הכינוסים האלה, איש "מצפן", כדי שבפני הנערים יוצג כל מגוון הדעות, מראש סיכמנו שאנחנו לא מתווכחים על פוליטיקה, על מנת שלא אתעצבן ואסטה מהכביש, אבל, שוחחנו, כשהויכוח היה רק על טרמינולוגיה, כשהוא אמר "הגדה המערבית" אני תיקנתי אותו ל"יהודה ושומרון" ולהיפך.

עד היום איני מבין, איך אנחנו, כולל אני, בני העם ששהה בגולה קרוב ל 2000 שנה וכל הזמן דיבר והתפלל לחזור לארצו ולהיות עם ריבוני ככל העמים, חשב שהפלשתינאים תוך כמה שנים, או אפילו חודשים, יוותרו על מדינה ועל היותם עם. למדנו את זה בדרך הקשה.

היו שהבינו כבר אז את המצב והבעייתיות שבו. בקיבוץ המאוחד היו מבן אהרון שהיה בדיעותיו, די קרוב לישעיהו לייבוביץ', דרך יגאל אלון, עבור לישראל גלילי שקיבל את תכנית אלון אבל הרגיש צורך להישאר ליד טבנקין, עד ליצחק טבנקין עצמו, שהיה ממקימי וראשי תנועת ארץ ישראל השלמה, כל אחד וקבוצת התומכים שלו. הראשון שהציג אפשרות לפתרון, שגם יענה על צרכי הביטחון של ישראל, היה יגאל אלון שהציע את תכניתו, תכנית אלון. העיקרון שלה, היה צרכי הביטחון של ישראל במקסימום שטח, מינימום אוכלוסייה. אלא שתכניתו מעולם לא התקבלה בשום גוף. שמעתי את יגאל אומר שלתכניתו ישנם שלושה סוגי מתנגדים: כאלה שחושבים שהוא משאיר פחות מידי ליהודים, כאלה שחשבו שהוא מקפח את הערבים, וישנם כאלה שבגלל שם המציע. למרות שהתכנית לא אושרה בשום פורום, ממשלות ישראל בראשות מפלגת העבודה ראו בה ופעלו על פיה כתכנית ההתיישבות, וכמו כן התנועה הקיבוצית – הגולן, בקעת הירדן.

כן, היום ברור לי שיש להיפרד מהפלשתינאים, לא לטובתם, למעננו. לשמור ולחזק, גם בהתיישבות, אזורים חיוניים כמו הגולן, בקעת הירדן, אבל מאזורים צפופים להיפרד בהקדם, תוך סידורי ביטחון נחוצים. זה תנאי הכרחי להיותנו מדינה יהודית, דמוקרטית, חופשית ואולי גם חותרת להקטנת אי השוויונים הקיימים בה. המשך המצב הקיים מהווה סכנה למדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית

כן, וגם היום צריכים את שיח לוחמים, שמשדר שגם החיילים אמורים להישאר בני אדם עם מח ועם לב, שבצבא יש למלא הוראות, אבל צריך מוח להבחין בין הוראות לא חוקיות או לא מוסריות, ונזקקים לעמוד שדרה על מנת לקיים.

ברצוני לציין שני נושאים המופיעים בספר, אחד מהמהדורה הקודמת בעניין הכח שבדוגמא האישית. אומר אחד הדוברים, "לא יכולתי להוריד את הראש כל זמן שמפקד החטיבה ממשיך לשבת, במשך הקרב, זקוף".

ונושא שני שלא הופיע במהדורה הקודמת המביא שיחה שנערכה במרכז הרב, שאולי ניתן לחוש דרכה את השרשים שמלווים את מדינת ישראל מאז, בין תופעה משיחית, שטומנת בחובה סכנות קשות להמשך המפעל הציוני וההתיישבותי, בדמות ארץ ישראל שלמה, על המקומות הקדושים שבה ובין הציונות החילונית, הלוקחת בחשבון את השטחים והעמים החיים בהם. ומעניין שאת הנקודה הזאת מדגיש דווקא יובל שחר, בהקדמה, שלא היה בצוות המקורי של שיח לוחמים (מסיבות גיל, ידע אישי ה.ל)

ועוד משהו שגם הוא מתאים גם לימינו – לכל בעלי העצות של "להיכנס ולחסל אותם" או כיו"ב, ראוי לנו ללמוד ממלחמת ששת הימים, ממלחמות לבנון ועזה, כי ראוי לפני שנכנסים, להחליט מה רוצים לעשות בפנים, ולא פחות חשוב, מתי ואיך יוצאים.

הלל לויתן

קיבוץ יגור