צומת יגור המקום של חברי יגור
בערב שבת נפרדנו מהבלוקונים. כמעט כמו חבר ותיק, היוצא לפנסיה ואחריו נסגר הענף בו בילה חלק מחייו, כך יוצאים גם הבלוקונים לגימלאות והמקום שבו חיו דורות של בני הנעורים ננעל ואיתו יחד סימניו האחרונים של החינוך המשותף. בצדק, ומטעמים מובנים של אורך התוכנית וכד', לא שובצו סיפורי הווי בערב שהוקדש לפרידה מהבלוקונים. אבל הסיפורים היו חלק מהחיים בבלוקונים ואחרי שתאלם תרועת הפסטיבלים, נקדיש עוד רגע קט להם. סיפורים על קצה המזלג מהווי של יחידים וקבוצות. בתקווה שלא יאבד ההווי הזה, לאחר פירוק הבלוקונים, אלא ימצא לו אפיק חדש לזרום ולבטא את עצמו ואת רוח הזמן של הדורות הבאים. כי כמו שאמר המשורר "סוף הוא תמיד התחלה". (סיפורים אלה, נאספו מחוברות סיום הלימודים של המחזורים וכן בשיחות עם אנשים וקבוצות שגדלו בבלוקונים וליוו אותם גם כאנשי חינוך דהיינו : מטפלות ומדריכים)
חולצה אדומה
בעלון הנעורים בשנת 1958 נמצא דיווח הבא:
07.07.1958
דו"ח מאסיפת הבנות בעניין שוויון הלבוש:
נציגת ועדת חברה העלתה שתי הצעות 1) גניזת החולצות בחדרים 2) איסוף החולצות למחסן הכללי. רוב הבנות שדיברו הצביעו על אפשרות איסוף החולצות הפרטיות למחסן. רבקה (פרליס?) עמדה על רצינות הבעיה ועל כך ש"אם החברה יקרה לנו הרי את "הקורבן", מסירת החולצה, יש "להקריב". רבקה הצביעה על אותה עובדה שהגענו לנקודה "רוויה" והעסק עלול להתפוצץ. או אנחנו או הבגד הפרטי. כדוגמה העלו את השוויון באופניים. מה היה לולא השוויון הזה? וכאן לדעתה הקורבן עוד יותר קטן.
נתקבלה ההצעה האומרת "כל רכוש פרטי, ללא יוצא מן הכלל, נאסף למחסן הכללי. … על כל חולצה של בת שנשארת במחסן, יוצמד פתק עליו רשום שמה. ובמידה ותחסר לה חולצה בצאתה לצבא – היא תוכל לקבלה בחזרה" (קטע זה, פורסם, ביומן חג המשק ה 84 , מתוך הארכיון,בעזרת עידית חכמוביץ ז"ל).
כדי להמחיש את האוירה של אז, סיפור קצר ואמיתי שמעיד יותר מאלף מילים על המציאות של אותם זמנים ובינינו זר לא יבין זאת והאמת שגם אנחנו (אפילו שחווינו אותם על בשרנו) בקושי מבינים אותם.
"כשהיינו בכיתות הצעירות" מספרת צילה פז (ביאלסטוק) "נהגנו לטייל על ההר, לאסוף פרחים ולייבש אותם. פרחים מיובשים אחדים שלחנו לחו"ל. בצורה זאת, יצרתי קשר עם נערה בת גילי מעמאן. התכתבנו קצת ולאחר מספר מכתבים ולקראת בת המצווה שלי, הגיעה חבילה ובה חולצה אדומה עבורי. זו הייתה הפתעה מרגשת ואני שמרתי על החולצה הזאת שנים אחדות. כשעברנו לבלוקונים מסרתי אותה למחסן בגדים בבלוקונים (מה שנקרא בהמשך "החדר של יוסל"ה") ומאז לא ראיתי אותה יותר".
ייבוש הפרחים, בימים ההם, כנראה היה פרוייקט של קק"ל, ומהר מאד הפך להיות טרנד שהביא להתקשרויות יוצאות דופן. כך מבלי לדעת אנגלית או כל שפה אחרת, בעזרת הפרחים המיובשים שנשלחו מארץ אחת לשניה נוצרו קשרים בין ילדים מישראל עם בני גילם מארצות שונות, חלקם כאלה, שלא היה להם כל קשר עם ישראל. בטח מדינות, שהיו שייכים לגוש הארצות המוסלמיות. כך בימים שאף אחד לא חלם על נסיעות לחו"ל או טיולי תרמילאים, היו כאלה שחצו את הגבולות בעזרת פרחים מיובשים …. ולא רק דרך אסיף בולי דואר.
קטעי הומור מתוך חוברות חגי המחזור
הבעיה העיקרית בסיפורים האלה שהאנשים המוזכרים בהם, מזוהים בדרך כלל ע"י האות הראשונה של שמם. אבל כל סיפור בפני עצמו מייצג את האווירה של אותה תקופה וגם מלאכות שהיו פעם ונעלמו. אחת מהן היתה רעיית עדרים במרעה הזרוע. על כך הסיפור הבא (מתוך חוב' הסיום של מחזור ט"ז)
"י. היה רועה את עדרו מדי יום ביומו במרעה הזרוע. יום אחד מצא עיתון ועליו מודפס שיר שמצא חן בעיניו. שם אותו בכיסו והלך לעבודתו. ובמרעה הזרוע, שמיים כחולים, שמש זיוונית, שדות ירוקים, רוח קלילה נושבת והפרות אוכלות בנחת. נחה עליו הרוח, הוציא את העיתון מכיסו והחל מקריא את השיר בקול רם, לעצמו. שמעו הפרות את קול הרועה והחלו להצטופף סביבו ולהקשיב לקולו שהלך והתחזק . וככל שירד לעומק השיר כן גברה התרגשותו… כך היה עומד, שואג את המילים כנגד הרוח וכולו אש ולהבה … עד שלפתע נפסק הכל על ידי יד אכזרית שנחתה על כתפו ובקול גס ומטלטל שחלחל בו זעם עצור נאמר לו: "שמע חבר! תפסיק לצרוח ולך תסגור את המים שם!"
"כשי' (לא מאותה כיתה) ביקר בעיר הגדולה, ראה קבצן עיוור, קורא עיתון. החליט לשפר את מצבו הסוציאלי, פשפש בכיסו, העלה שניים וחצי גרושים ומסרם לאביון העיוור. מה לעשות שבקיוסק הסמוך, הסתבר לו שחסרים לו חמש פרוטות. חזר לקבצן וביקש "עודף" של חמש אגורות"
"בג'ליל" (מחנה גדנ"ע), בשעות הלילה הקטנות הייתה בת' מנהלת קרבות שלמים מתוך שינה ושום בת לא יכלה לישון בביתן שבו היא ישנה. "תן לי חצי מחלקה!" היא קראה לעבר מאן-דהו "מוכרחים לכבוש את הגשר!", "כיתה 2 הסתערו על הגבעה השמאלית!","היי קחו ממני את התרמיל!", "אל תעזבו אותי ככה לבד". עד לאותו רגע כל הפקודות והדברים שאמרה היו עוד מובנים פחות או יותר. אלא שלפתע הכריזה הנ"ל בשיא הטרגיות שיכולה לאצור מילה אחת
"ב-ו-ם!" הבנות המבוהלות שהיו סקרניות לדעת מה פירוש הב-ו-ם טלטלו אותה ושאלו "ב' מה זה "ב-ו-ם?" זו פקחה לשנייה את עיניה, תלתה בהן מבט עגום והסבירה: "נהרגתי!".
