פסח בימי קורונה – הבוקר שאחרי (יומן אישי), גדי רביב

במשך הרבה שנים אני חוגג את הפסח עם משפחתי ולא בחדר האוכל – ומתגעגע. מדי שנה לקראת הסדר אני יושב וצופה בסדר היגורי באינטרנט כדי לא לשכוח, ללמוד דברים חדשים וליהנות שוב מהיצירה הנפלאה שגדלתי עליה. השנה, בבוקר שאחרי ליל הסדר "הגרעיני", עשיתי משהו שאף פעם לא העליתי בדעתי שאעשה וישבתי לצפות ולהקשיב ב"ליל הסדר" ששודר ערב קודם ב Ynet  עם הרב בני לאו וזמרים שונים. היה שקט. כבר הייתי אחרי ההליכה של הבוקר. חיפשתי משהו לעשות, אמרתי "נציץ" רגע, לא התכוונתי ממש לשבת לראות את זה. עניינו אותי הזמרים: אהוד בנאי ואחרים. בסוף זה לקח כמה שעות. צפיתי, עצרתי, כתבתי, והמשכתי לצפות. בפעם הראשונה עשיתי את הסדר המסורתי בצורה שאני עושה את הסדר היגורי, בלי משפחה, בלי אוכל, בלי תפקיד של הנחייה או השתתפות או אבא או נהג, לא אורח ולא מארח רק אני וההגדה. הייתי כולי ב"יציאת מצרים", חופשי להקשיב להגדה המסורתית, בן חורין מליל הסדר. חוויתי  את ההגדה לראשונה כיצירה מגובשת ומסודרת ולא כ"מחסן" תפילות ומדרשים שמדי פעם שרים ממנו כמה שורות. גיליתי שגם ההגדה המסורתית, ולא רק הקיבוצית, יכולה להיות במרכז, ולא רק "הדבר הזה" שקורה תוך כדי המפגש המשפחתי או השירה או האוכל. הראיה החדשה של ההגדה (וליל הסדר כולו) גם האירו לי  את "סדר יהודה שרת" באור חדש.

תובנות לסדר המסורתי:
"המגיד", שמתחיל ב"הא לחמא" וממשיך עד האוכל, הוא פסיפס שלושה מהלכים מעורבבים לסרוגין, מתודולוגי, היסטורי ותיאולוגי- קיומי. המתודה היא אין סוף פעולות לעיתים חד פעמיות (להחביא אפיקומן) ולפעמים חוזרות על עצמן בלי סוף (גילוי וכיסוי המצה, הרמת כוס היין והורדה בלי לשתות) שמטרתן לא רק להעיר את הילדים אלא לקיים "למידה ספיראלית" ו"חזרה על החומר", עם תמצית הסיפור בהתחלה ("הא לחמא") ובסוף ("מי שלא עשה שלושה דברים"). מבחינה הסטורית "יציאת מצרים" מוצנעת באוסף אירועים הסטוריים החל מסיפורי האבות, העבדות, כיבוש הארץ, הקמת בית המקדש וכו, ללמדך שהיא לא "הסיפור הגדול" של ההסטוריה אלא  יש משהו מעבר לו שנמצא בכל תקופה ובכל זמן – רוח האדם, והתיאולוגי – שהכל מביא ל"הללויה" לתודה של האדם על החיים, הכרת היש.

תובנות לסדר הקיבוצי ובכלל:
המיעוט והרוב: ההגדה הקיבוצית, בכוונה או לא, צמצמה את המהות של הפסח ליציאת מצריים, בימים ההם ובזמן הזה. אולי יש בזה טעם  לציבור שסיים לקרוא תורה בבית הספר. אבל בציבור שקורא פרשת השבוע כל שבת, וסיים באפריל חודש של לימוד שנתי בפרשת השבוע בספר "שמות" אין צורך מיוחד לקרוא מחדש את הסיפור בפרטים. הקריאה בתורה בסדר הקיבוצי, באה לחבר את גבורתם של משה יהושוע וכלב לגבורתם המעשה החלוצי הציוני של "קומו תועי מדבר", כדי שישקף את הנרפות והפסיביות של שאר חלקי העם, בעבר ובהווה.

תיווך השפה: אולי אפשר להגיד שיהודה שרת, דרך המוסיקה, וגם דרך הטקסט, תיווך את השפה העברית המסורתית שכבר הפכה לשפה זרה לדור שגדל כאן. דוגמה, "מעשה ברבי אליעזר" ששרים כל שנה,  מבינים כל מילה ולא מבינים מה זה קשור. זאת בניגוד מאלף ל"קומו תועי מדבר" שכתוב עברית הרבה יותר גבוהה אבל ההקשר הציוני ואולי הקיומי אוניברסאלי, שלו לאחריות האדם החופי לחייו – ברור.

עברית נעימה לאוזן: כשקוראים את ההגדה בנחת לא בחוסר סבלנות ולא מתוך רעב, ועם איזו תשתית של ידע והבנה אפשר להכיל את הגודל, העומק וההיקף. אבל הסיפור הדרמטי הוא לא של רעיונות ההגדה אלא של צלילי העברית. המקום שבו אנו אומרים "זה דתי מדי" או "לזה אני לא מתחבר" או סתם "משעמם לי" הוא לא מחסום אידיאולגי אלא לשוני.  כדי להנות מאגדה צריך לבוא אליה מתוך בעלות על העברית  לדורותיה: סיפוריה, תפילותיה, מדרשיה, ובעיקר עצם הקריאה הטכנית המדוייקת שלה – בניקוד. גם לסדר היגורי צריך להגיע עם אוזן מוכנה, או משעות חזרות בבית הספר או מאיזה רקע של מוסיקה קלאסית. אבל עוד יותר עמוק מהידע וההיכרות עם החומרים עומדת השליטה בקריאה. כמה יפה שמקפידים ביגור שהקריינים יהיו רהוטים ומדוייקים. כמה עלוב הסדר המסורתי כאשר הקריאה עילגת ולא מדוייקת, וכמה הוא יפהפה כשהשולחן מוקף באנשים הקוראים כהלכה, בכל הגילים! מסתבר שהמחסום הוא קודם כל ברמת הקריאה עם ניקוד, אותה מיומנות שילדים מאבדים אותה, אחרי כיתה ג-ד וגם המבוגרים חסרים בגלל חיים שלמים של התנתקות מהשפה המנוקדת בקריאה שקטה ובקול.