סיכום הערב: "בית בקצה הקשת"
כפי שצוין בדברי הקישור לערב – הוגת הרעיון היתה רבקהלה קוטליאר, שהתגעגעה לערב זמר תרבותי, כולו משלנו והדביקה את כולנו בהתלהבות שלה. כך מצאנו את עצמנו מתכנסות פעם בשבועיים שלושה בבית של ספה לתכנן את הערב על כל היבטיו. התאריכים השתנו, הערב נדחה מתקופה לתקופה, אילוצי הקורונה העמידו בפנינו אתגרים רבים ומערב אביבי, הפך לערב קיץ ולערב סתיו כחלילי. קנקן התה אצל ספה התחלף בקנקן מים קרים עם לימון, אבטיחים הפכו לאפרסקים ואנחנו רקמנו יחדיו את הערב, כל אחת תורמת מידיעותיה ויכולותיה, על מנת ליצור ערב שלם שיש בו מהשירה והנגינה, ריקוד ומלל, תמונות של נופי יגור וסיפורי מקום. הרבה צחוק נשמע בישיבות וגם ויכוחים מרים ואהבות לשיר זה או אחר ואכזבות על שיר שלא נמצא. ואז התחלנו לגייס את הזמרים והזמרות, שבאו בחפץ לב והיו שעות רבות בחזרות ואף יאנה והרקדניות שיחזרו בחפץ לב את ריקוד "קשה להיות אישה", נקבעה חברת הגברה, נמצא צלם, עוצבו המצגות והמילים, נקבע תאריך סופי והחלום הלך והתגשם.
לסיכום, אנו חשות שהיה זה ערב חשוב מאד לתחושת היחד והקהילתיות ביגור, דווקא בימים של ויכוחים מרים. יש מקום להגיע לקהל יעד רחב יותר ואף לצעירים ונוער. תרבות יוצרת קהילה וקהילה ללא תרבות חייה טפלים משהו ועלינו מוטלת השליחות לחפש אחר אותם ניצוצות תרבותיים המאירים את חיינו (כפרפרזה לדבריו של צרציל)
תודות להרבה חברים וחברות אשר תרמו רבות להצלחת הערב.
צוות הערב – היוזמות והמוציאות לפועל – רבקה קוטליאר, לאה מרזל, גלית חגי, יעל ס"ט-רשף, אוקה בניסטי, ספה סוטיצקי
ניהול מוזיקלי – דדי שלזינגר
תזמורת – פסנתר דדי שלזינגר
חליל – שירי יובל
גיטרה בס – ניר בלום
תופים – אסא ניתסדייל
גרפיקה ושקופיות שירים – מיכל מלכין
חומרים מארכיון יגור – נטע חכמוביץ
ארכיון הסרטים היגורי – אמיתי אגמון
סיוע טכני – דותן רוזיאו
הקמת הבמה – שולי שלו וצוות הבנין
הגברה – חברת "נענע"
הגברה זמנית בחזרות – יובל זך
ריקוד "קשה להיות אשה" – יאנה גרודמן
הסיפור שמאחורי השיר – יונה טפר
משתתפים: קולות יגור, סולנים וסולניות, רקדניות
צלם – רני כרסנטי
עריכת וידאו – שרהלה גולדברגר
קטעי קישור יעל ס"ט רשף, הנחיית הערב – ורד הלפרן.
ריכוז ההפקה – ספה סוטיצקי
בימוי והנחיה – לאה מרזל
תודה למחברי השירים הנפלאים לזמרים ולזמרות הרבים ולקהל שהגיע לשיר.
"שערים" – דברי הקישור לערב – יעל רשף
פתיחה – הכל התחיל שרבקהל'ה פגשה אותנו על מדרכות הקיבוץ ואמרה: "יש לי חלום: "ערב שירים של משוררי יגור" ואנחנו, אוהבות זמר ואוהבות את יגור חבקנו את חלומה בשתי ידיים ויצאנו לדרך.
שירת יגור מבטאת יותר מהכל את הקשר למקום, לטבע, לאורחות החיים שהיו נהוגים בתחילת הדרך המשותפת. כל אחד ואחת ממשוררי יגור כתבו על הקשר הזה ובכולם מהולה אהבה אמיתית ושורשית.
והנה, אנחנו יחדיו, קהילה גדולה – יושבים ושרים את שירת חיינו וטוב לנו שבת אחים גם יחד וטובים הזיכרונות ורמים הקולות וכמה יפה ששילבנו יחדיו ידיים – ליצירה תרבותית איכותית.
ראשון ליוצרי יגור היה יהודה שרת, אשר הלחין את השיר "ואולי" אשר נכתב על ידי רחל בשיר זה יש ביטוי לחיי החלוצים הראשונים אשר הגיעו לישראל חדורי אמונה לבנות כאן עולם חדש וטוב יותר.
ודור לדור יביע אומר – כך עבר שרביט היצירה ליהורם טהר לב לבניק שילה, ליונה טפר ואף עידית החלה לשזור את חרוזיה ולאה להלחין ניגונים וראו כמה עשירים אנחנו ברוח ועד כמה רבים מסביבנו חומרים לכתוב מהם סיפור חיים :
– והיום ערב חג וכמילותיה של עידית: – "ונישאים צלילי חליל ברוח / והמילים פתאום גדולות יותר / והלבן מכל חלון זרוח / וחג על העולם וחג בלב".
נוף יגור – האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב טשרניחובסקי, כך גם אנחנו גדלים וחיים בתוך תמונת נוף מרהיבה – הר הכרמל ירוק ורם – שדות רחבים מאופק לאופק ונחל יגור החותר את אפיקו בתוך רחבי הקיבוץ. בניק שילה כתב : "צל הרים גולש ולילה כבר ירד / חוט כסוף נשזר מעל גבעות חרתייה / אור בחלונות ורוח ים תרעד /הכותנה רוגעת בעמק כשטיח"
וילדי יגור, גם כשהם גדלים ונעשים הורים וסבים וסבתות, ואף אם רחקו כבר אל קצות תבל, נושאים בליבם את יופיו של הכרמל, שדות הכותנה הלבנים ופריחת החצבים, ומדי חורף, שעה שהואדי גועש – כולנו גדולים וקטנים שבים לראות את המראה הנפלא הזה כאילו זאת הפעם הראשונה וליבנו עולה על גדותיו וגאים אנו על הבית שנבנה כאן לתפארת.
חיי היום יום – מראות חצרו של קיבוץ, הן מהמראות המיוחדים שישנם, ילדים מטילים ברחבי המשק לגלות האם כבר הנצו הרימונים, עובדי החקלאות צרובי הפנים , מגיעים לחדר האוכל הגדול לשבור את רעבונם, "הנשים נושאות בעול- פניהן אל בשורת המחר" כמילותיה של יונה, והוותיקים פותחים בשיח ער על מצבו של הקיבוץ, תמיד באותן השולחנות, תמיד באותם התפקידים.
"ובארבע אחר הצהריים: עד היום / כרגיל עוד חם ובשדרת האיזדרכת / תינוקות לומדים ללכת לבדם / ובלה שוב צועקת: חיים! / לך תתלה ת'מכנסיים,הנכדים מיד יבואו / ואצלינו תוהו ובוהו. " (יהורם טהר לב)
ואלו החוזרים, מנסיעה ארוכה, מריחים כבר בכניסה, את ריחות הקיבוץ המיוחדים רק לו– ריח הרפת והלולים, ריח שחת ואספסת, ריחות תבשילים העולים מהמטבח, ריחות הדרים "וקצת נחת גם".
אהבה ביגור – להתאהב ביגור – על רקע תפאורה יפיפייה – שיפוליו הירוקים של הכרמל ומי הבריכה הכחולים. שדות חרושים, עצי אורן ליד הפרדס, רחש ממטרות עולה מהשדות והחופש לממש את "נעורי הזהב" בכל עוצמתם. הכאב המתוק הקיים באהבה ראשונה, התרגשות ודפיקות לב והרוח המלווה צעדי אוהבים "בזמר חוצות יחפני".
בית הילדים – פעם ביגור, קראו לבית ההורים "חדר" ולבית הילדים – בית. כי שם הייתה המיטה וארון הבגדים שהכיל את כל רכושנו האישי באותה עת. ומדי לילה, כאשר, שומרת הלילה כבתה את האור, המשכנו מעט לפטפט, עד שהנחנו את ראשינו העייף על מיטת הברזל ויחדיו חלמנו חלומות. ובבוקר השכמנו יחדיו, מצחצחים שיניים אל מול המראה המשותפת וממהרים אל ארוחת הבוקר ואל כיתת הלימודים. וכמו בכל "בית" הינו שותפים לתחזוקתו: רחיצת כלים ורצפות, גירןף עלים וסידור המיטות ובין לבין, חווים לא מעט כאבים ואכזבות, לומדים להגדיר עצמנו, אל מול הקבוצה החברתית, נעשים דומים ושונים ומרגישים כמעט "אחים" ובית הילדים – לעד ישאר בזיכרוננו, ה – בית.
יגור חוגגת – חיי היום יום ביגור היו חיים רבי עמל ומעש, אך בבוא יום חג, לבשה יגור לבן , התכנסה יחדיו בחדר האוכל סביב שולחן גדול עמוס בכל טוב ושירת יגור המיוחדת נשמעה למרחקים. בעיקר אהבו וותיקי יגור לשיר יחדיו בנשף השנה – חג העלייה לקרקע של יגור, אז נשמעו דפיקות הידיים על השולחנות, מגשים של דג מלוח עברו מיד ליד וגדולים וקטנים יחדיו שרו את "סורו, סורו מני" "על גבעות שיך אבריק" ו"איל איל בן קרניים". נוסף לנשף השנה, ידעה יגור לחגוג גם חגים פרטיים משלה המפורסמים בהם הם חגי היובל וחגי מחזור. חגים אלו הביאו את משוררי יגור, לחרוז חרוזים, לכתור ליגור כתרים, ולעיתים אף לסנוט בה מתוך אהבה.
סיום – עוד רגע יסתיים הטיול המוזיקלי ומתוך השירים חווינו שוב את יגור. את צלצול הפעמון והורה מים, טילנו בשביל אל הברכות, ישבנו בחופת הצאלון, חלמנו אחר השמש, נזכרנו בבית הילדים ובבית הספר המקומי, ועד כמה "קשה להיות אישה". חגגנו שוב את נשף השנה, והתאהבנו מחדש בנופיה של יגור וההר הירוק תמיד, נמצא מעלינו ובליבנו תמיד.
ובתוך סערות הימים- חשוב לזכור את אותן מילים , המהווים את רוחה החלוצית והערכית של יגור מראשיתה: "מי שרעב ימצא אצלינו פת של לחם / מי שעייף ימצא פה צל ומי באר / מי שסוכתו נופלת / חרש יכנס בדלת ועד עולם יוכל להשאר". (יהורם טהר לב)