ראיון עם תמר יזרעאלי-חסון, אחות במרפאת יגור – רוחלה סגל

"אחות מביאה היבט רחב ומקיף יותר של המטופל"

"ניסיתי להביא ליגור את השקפת העולם האישית שלי בעבודתי כאחות" אומרת תמר "הרופאים עוסקים בריפוי. אחיות תפקידן לתת תמונה רחבה ומקיפה, ושילוב של כל מה שתורם לתמיכה בריפוי. זה כולל את החלק הפיזי, הנפשי. הסוציאלי ותמיכת הקהילה." 

תמר, בעוד ימים אחדים יוצאת לגמלאות. זו השעה וגם הזמן לערוך סיכום ביניים על עבודתה במרפאת יגור. יום הכיפורים מאחורינו, אבל השיחה בנינו אינה חשבון נפש או הכאה על חטא שלא חטאנו. אלא יותר עוסקת בתובנות שלה על   תפקיד האחות בחברה הקיבוצית בכלל וביגור בפרט. 

במשך ארבע השנים האחרונות, יום יום בסביבות השעה שבע בבוקר היא פוסעת לכיוון המרפאה. אף פעם אינה ממהרת ומעט פעמים מאחרת. בכניסתה למרפאה, שקט ורגוע בדרך כלל. לכל יום יש את הרוטינה הקבועה שלו. ימים של בדיקות דם, שתן וכד', פגישות עם הצוות הרפואי, עם חברים חולים ובריאים, מקשיבה לשאלות וגם לטענות, מייעצת, חובשת את המקומות המדממים, נוסעת בקלאבקאר, לביקורים בבתי המתקשים לבוא למרפאה, עוקבת אחרי תוצאות הבדיקות וההחלמה של לקוחותיה, מתקשרת עם המשפחות, מלווה את החברים הבודדים, המזדקנים ובאמצע, יש לעיתים קריאות דחופות המשנות את סדר יומה. כאחות בקהילה היא שותפה לשמחות ואבל של חברי יגור.  היא שהתרגלנו לדמותה, לחיוכה, לקולה השקט והמרגיע, בסוף החודש מסיימת את עבודתה ומתחילה שלב חדש בחייה.  

היא נולדה בקיבוץ גבת,  נצר למשפחה ממייסדי הקיבוץ. את ילדותה ונעוריה עברה כבת קיבוץ בחברת בני גילה. בצבא, שירתה בשריון, כקצינת ח"ן ות"ש. לאחר סיום שירותה הצבאי, החליטה ללמוד מקצוע שיפרנס אותה ובחרה להיות אחות. בשנת 1985 סיימה לימודי סיעוד לתואר ראשון באוניברסיטה ירושלים, הדסה עין-כרם. לאחר מכן, קיוותה להמשיך וללמוד לתואר שני ואפילו מעבר לזה. אבל תכוניותיה השתנו והיא עברה לקיבוץ גבעת חיים בעקבות עבודתו של בעלה. ליגור הגיעה לראשונה בשנת  1998, אבל בעקבות הרחבת משפחתה ולידת בנה הרביעי בחרה לעבוד בחצי משרה כאחות בטיפת חלב בטבעון. מדי פעם נקראה להצטרף לצוות האחיות ביגור כמשלימה את הצוות שחסר את אחת העובדות בגלל חופש או סיבות אחרות.  בהמשך החלה לעבוד ביגור כאחות של טיפת חלב בחצי משרה. בשנת 2017 החלה לעבוד במרפאה שלנו במשרה מלאה כמנהלת הסיעוד ואחות אחראית במרפאה. בקיבוץ רב גילי כיגור האתגרים העומדים לפני הצוות הרפואי גדולים ומגוונים. 

לשאלתי מה היא הכי אוהבת ביגור, היא אומרת "את התלהבות בני המקום מהר הכרמל. כל כך הרבה שנים אתם חיים ליד הכרמל והוא עדיין מעורר בכם התלהבות ואהבה"

ומה את הכי שונאת בלי שום קשר ליגור?

" תמהיל של חוסר סבלנות ואדנות" היא עונה. (את זה מכיר כל אדם שעובד בשירות הציבור בלי שום קשר לקיבוץ)

בהשקפתה על מקצוע האחות: היא דוגלת בדרך המוגדרת על ידה כ"טיפול סיעודי רחב" (פליאוטיבי) 

למה את מתכוונת כשאת אומרת: טיפול סיעודי רחב?

זו גישה טיפולית כוללת, הנקראת בג'רגון המקצועי, טיפול פליאטיבי, הרואה את האדם כהוויה שלמה. מטרתה לשפר את איכות חייו, להקל את סבלו וכאבו. הטיפול הזה משלב גם היבטים נפשיים ורוחניים. זה נכון לילדים ולמבוגרים כאחד .

"בעיניים שלי" היא אומרת " זה חלק אינטגרלי מעבודת האחות. האחיות צריכות לקבל את התמונה הרחבה ביותר בבואן לטפל באדם הזקוק לעזרה.. הקהילה בקיבוץ מאפשרת לי לממש את השקפתי כאחות. זו הסיבה שלי" היא מוסיפה  "להמשיך להיות אחות בקהילה הקיבוצית. כי חברה כזאת, מעצם טבעה והמחויבות שלה כלפי חבריה, מאפשרת להקיף את האדם בתמיכה והכלה שהוא כל כך זקוק לה בימים שהוא נחלש . היתרון של העבודה המערכתית, שזה יעיל יותר, חכם יותר, מאפשר דיאלוג או רב-שיח פתוח יותר, בחינה של המצב מזויות שונות ומוביל לתוצאות טובות יותר". 

זו גישה חדשה. בעבר בני המשפחה היו פחות מעורבים בכל הקשור לטיפול הרפואי.

נכון. אבל כיום מוכח מעבר לכל ספק כי שום אחות או רופא אינם תחליף לבני המשפחה. יש שאלות ויש דברים שאת התשובות להם יכולים לקבל רק בעזרת המשפחות. הטיפול הפליאטיבי, דוגל בדרך האומרת,  להשאיר את האדם החולה בסביבתו הטבעית והמוכרת, מוקף במטפלים\ות מוכרים לו. מצב זה מקל על התקשורת עם המטופל ומקל על שיתוף הפעולה איתו. 

מבחינה מעשית, מה פירוש השיטה הזאת?

"בקיבוץ בכלל, זה כולל קשת רחבה של קשרים עם המטופל, משפחתו, ועדות בריאות רווחה והקהילה. הדרך שלנו היא, לאתר ולעזור בבעיות יומיומיות כמו קשיים בשינה, בתזונה, בבדידות ומשברים כמו בעת פרידה מאנשים קרובים, התאלמנות וכד'. מארג שלם של שיתוף פעולה בין גורמים שונים בקיבוץ שתכליתו הוא תמיכה וסעד  לחולים ובני משפחותיהם."

הדברים השתנו בעידן ההפרטה?

אני רוצה לציין לטובה שגם לאחר השינוי והמעבר לקיבוץ חדש, עדיין התמיכה באנשים בקהילה היא "בילטאין" באופן הטיפול של הגורמים הרפואיים והסוציאלים ביגור. עדיין רואים אחד את השני ויש מערכת של עזרה וערבות הדדית פעילה ומחוייבת.

את מציגה עולם אידאלי

את צודקת ( היא מחייכת) יש מקום לשיפור בהרבה מקרים. אנחנו בסך הכל בני אדם וחיים תחת אילוצים שונים, שלא תמיד כפופים לעולם הרפואה.. אבל אני חייבת לציין כי בעבודת צוות צח"י, ראיתי את שיתוף הפעולה המערכתי במיטבו. זה לא דבר מובן מאליו. שיתוף הפעולה הזה איפשר לכולנו להמשיך את החיים בכפוף להוראות, גם בעידן בו התקבלו הוראות מהיום למחר שחייבו שינוי בשיגרת החיים הפרטית והקהילתית כמעט יומיום. אם את זוכרת בהתחלה אנשים לא יצאו מהבתים. לא באו למרפאה כי פחדו. הייתה הרגשה של חוסר ודאות. חוסר המידע על המחלה, הבידודים של ילדים ומשפחות גרמו להרגשה של פחד וחוסר אונים. זה עבר. היום המצב שונה לגמרי. אני חושבת שגם ב"אגרטל " עושים עבודה מקסימה. הם נותנים מענה לחברים שאין ביכולתם או רצונם להצטרף למועדון דורות. עצם היציאה מהבית והחיבור למקום עבודה היא חשובה בכלל, ובטח בימים שהקורונה פושטת ולובשת צורות של וריאנטים וממשיכה לאיים על השיגרה והבריאות של כולנו. אני מאחלת להם שהמקום יתמלא בפעילויות חדשות ושיעלה ויפרח ויגדיל את מספר הבאים בשעריו. 

האם מגפת הקורונה שינתה משהו בעבודת קופ"ח והמרפאה ביגור?

לא שינתה אבל פתחה אפשרויות חדשות לדוגמה: אפשרות לייעוץ טלפוני. אני חושבת שזה ייעל את עבודת הצוות הרפואי, ואת הקשר הישיר בין אנשיו לאדם הזקוק לעזרה. במילים אחרות, כדי להימנע מהתקהלויות מיותרות והחשש להידבק בתור לקופ"ח או במרפאות כדי  לקבל ייעוץ פרונטלי, אפשר דרך הטלפון הביתי לקבל הדרכה ועצה בבית ולחשוב  מה האפשרויות שלי. דוגמה שניה היא המסכה. אמצעי כל כך פשוט שהוריד את הסיכון בהדבקה והפצת מחלות באחוזים רבים. קיומה של המסכה היה ידוע קודם כאמצעי עזר לצוות הרפואי בחדרי הניתוח,  אבל מרגע שהמגיפה התפשטה הסתבר שגם בחיי היומיום של האזרחים המסכה היא אמצעי יעיל למניעת הידבקות במחלה.

יש לך תוכניות בעקבות פרישתך לגימלאות?

ב 1.10.2021 אני מסיימת את עבודתי ביגור. אני מתכוונת לנצל את הזמן ללמוד, לטייל .. אבל לפחות בתקופה הראשונה לנוח. לנשום אויר בלי לחץ ומתח שהיו כרוכים בעבודתי ובתפקידי במרפאה. לחזור לעצמי ולהתחיל פרק חדש בחיי. כמו שאומרים: סוף תקופה אחת הוא גם התחלה חדשה.

שאלות אישיות. 

כמה ילדים יש לך?

ארבעה: יוספי, ניצן (בת), יאיר והצעיר  בילדיי נדב, משרת עדיין כקצין בצבא.

כמה נכדים?

שלושה בנים קסומים, אור, עידו, ויונתן המכונה "נה" . שלושתם בניו של יוספי, בני בכורי.

יש לך תחביבים ?

בטח. אוהבת את הגינה שלי. אוהבת פרחים,  לקרוא ספרים, לטייל בארץ ובחו"ל. אוהבת עבודות יד. 

איזה פרח אהוב עליך במיוחד?

הסחלב. יש לי גינת סחלבים בבית ואני חולמת אולי לעבוד קצת עם אלכס. 

איזה טיול השאיר לך טעם של עוד?

טיול עם בתי  ביפן. לא מזמן חגגנו אני ובתי ימי הולדת ונסענו ביחד לשם. זה היה טיול מקסים. 

מה את אוהבת בטיולים?

אוהבת הפתעות בדרך וספונטניות. השינויים בתכנון המקורי של הטיול תמיד מרגשים אותי. . אוהבת לפגוש אנשים ולשמוע סיפורים. 

יש לך תוכניות לבקר בעוד מקומות בחו"ל?

בודאי. כמעט כל שנה אני נוסעת לארץ חדשה. מקווה להמשיך בכך וגם לטייל שוב ליפן. 

איזה ספרים קראת לאחרונה?

"טוטם הזאב" מאת רונג ז'יאנג ו"ילד הסוסים" מאת רופרט אייזיקסון. שני הסיפורים קשורים למונגוליה ולחיי שבטי הנוודים, החיים שם. 

איזה ספר השאיר עליך רושם חזק?

"ילד הסוסים". זהו סיפור אמיתי ומרתק על משפחה אמריקאית הנודדת למונגוליה כדי לעזור לבנם האוטיסט ליצור קשרים עם אנשים דרך אהבתו לסוסים.

איזה מוסיקה את אוהבת?

מוסיקה קלאסית, ג'אז, 

אוהבת ספורט?

מאד. אוהבת לצפות במשחקים של בארסה יחד עם הבן שלי.  ימי האולימפיאדה היו חג בשבילי כל יום.  אוהבת כדורסל, בעיקר את משחקי האן. בי. איי., אתלטיקה קלה ועוד.. 

על מה הצטערת באוליפיאדת הנכים?

הצטערתי שלא שידרו את המשחקים הפאראולימפיים. שם באמת יש ניצחון הרוח והרצון על המגבלות הגופניות. בעיני זה מרגש.

מה את מאחלת לנו?

אני מאחלת ליגור שתשכיל לשמור את היופי שבחיי הקהילה. לשמר ערכים כמו ערבות הדדית ודאגה לחלשים והחולים לא רק בדרך הרפואית גם בשמירת הרווחה של הפרט ושל החברה. בעיני זה היופי של החיים בקהילה.

חלון

תמר!

רגע, לפני שנפרדים זה הזמן לומר לך תודה על כל מה שנתת. יציאה לגימלאות היא שינוי. בכל שינוי יש משהו טרי ומרענן. יש בו תקוות ויש גם חששות. אבל תמיד יש בו התחלה חדשה, כמו שכותבת לאה נאור:

"כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל.

כשהלילה עובר מתחיל בוקר חדש… כי

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר" … כמו שאת אוהבת.
מאחלים לך הרבה בריאות והצלחה בכל מה שתעשי.  ושתזכי להגשים חלומות ישנים וחדשים.