השינוי בעיניים אחרות

מייקל לונדהולם, שר לשעבר בממשלת שבדיה, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת סטוקהולם, ומתנדב צעיר ביגור בעברו, חזר לביקור מולדת קצר, עם ליסה (בת זוג יהודיה, מהזרם הקונסרבטיבי) אצל חורחה וליאת לניס.

בקיץ 1977 היגיע מייקל כמתנדב ליגור, הוא זוכר בעיקר את עבודת עישוב הכותנה בשדות. חורחה, שידע הרבה שפות, היא אחראי על המתנדבים שעבדו בעישוב בכותנה. הנסיעה ליגור היתה קשורה לשני דברים: ההורים התגרשו והתנאים הנוחים בקיבוץ שגרמו להרבה מאוד צעירים סקנדינביים באותן שנים, לקחת פסק זמן ולהנות מהתנאי הפנימייה ומהשמש בקיבוצים בארץ.

אחרי הקיץ בארץ חזר הביתה סיים תיכון ושירת בצבא השבדי שנה וחצי כקצין בחיל רגלים. בעקבות הביקור בארץ התחיל לקרוא על ולהתעניין במדינת ישראל, ובקיבוץ במיוחד, הסטורית ואידיאולוגית. ב 1979 חזר ליגור לביקור ארוך יותר של 4 חודשים, הפעם כבר היגיע עם הרבה יותר ידע וגם שאלות: קטף אשכוליות, עבד בלול ובחדר צלחות. הקיבוץ היה בשבילו חוויה מבגרת מהרבה בחינות, מה שהוא מדגיש זה את ההטמעה וההבנה של ערך העבודה וחווית העבודה. הגורם העיקרי שאיפשר ויצר את החוויה הטובה העמוקה הזאת היו הליווי והקשר הטוב עם חורחה. בניגוד למה שאפשר אולי לצפות, מייקל לעולם לא היה סוציאליסט, להיפך, למרות ואולי בגלל מדינת הרווחה השבדית, נטה מגיל צעיר דווקא להשקפות ליברליות וקפיטליסטיות, דבר שלא הפריע לו להנות ולהתעניין בקיבוץ, לא רק בתור "הדבר האחר" אלא גם בתור סוג של "פרדוקס" שחווה עם עצמו, כקפטילסט שנהנה ואפילו משתאה מהאוטופיה הסוציאליסטית.

בינתיים התחתן הוליד שלושה ילדים (אחד מהם כבר הספיק לבקר ביגור), עשה קריירה אקדמאית, כתב תיזה לאוניברסיטה על התנועה הקיבוצית, נפרד מאשתו הראשונה, לפני כ 6 שנים נוצר הקשר עם ליסה דרך האינטרנט ובמיוחד דרך עניין משותף שהיה לשניהם – מדינת ישראל. לה היו שני ילדים מנישואים קודמים. הדת לא היתה מכשול בשבילו כי בגיל 25 החליט לעזוב את הדת הפרוטסטנטית שאליה נולד.

הציר הקיבוצי של חייו מקביל לציר האקדמי ולציר חייו האישיים. ב 1996 היגיע לארץ לכנס כלכלי וביקר ביגור ומאז הוא מלווה את "השינוי". השינוי הגדול ב 1996 היה כשבא לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל אבל המקום היה חשוך וסגור, כי ארוחות הערב פסקו. אז כתב את המאמר הראשון שלו על השינוי בקיבוצים. להשקפתו, השוויון מוליד חוסר יציבות כרונית כי הוא מאותגר ומאוים כל הזמן על ידי היחידים שרוצים יותר (משאבים) או פחות (עבודה). ישנו אתגר אחר שהקיבוץ, ואוטופיות אחרות התקשו לעמוד בו, של העברת הערכים והאידיאולוגיה המיוחדת מדור לדור.

התובנות שנבנו, בין היתר, במפגש עם הקיבוץ ועם ההסטוריה של מדינת ישראל, השפיעו על הביקורת שלו על מדינת הרווחה השבדית ובמיוחד על הקליטה המסיבית של מהגרים בשנים האחרונות, 180,000 בני אדם שחוץ מהפער התרבותי והדתי שהביאו איתם, למדו מהר מאוד איך לנצל את מדינת הרווחה.

בפרספקטיבה של 40 שנה הביקור ביגור, חוץ מהאהבה הגדולה לחורחה וליאת, הוא סוג של חזרה נעימה וטובה לתקופות הנעורים. קצת עצוב לו לראות את השינויים הפיזיים של המקום, הרכבים למיניהם, הכבישים שחונקים והכרך שמתקרב ומאיים לבלוע את הכפר. גם ביחס למדינת ישראל הרגשות מעורבים, הקונפליקטים החיצוניים והפנימיים מעמיקים, והמנהיגות מעמיקה אותם, למשל ב"חוק הלאום", במקום לפתור. ככלכלן הוא מצטרף להשקפה שהאתגר הגדול ביותר של מדינת ישראל הוא שילוב האוכלוסיות, הערבית והחרדית, בחברה ובמשק הלאומי.

ליסה: בתור אחת שגדלה בבית יהודי דתי-ליברלי בשבדיה, עם כל האהבה הגדולה וההזדהות המוחלטת, תמיד הייתי קצת יותר שמאלנית וביקורתית כלפי ישראל. המפגש הראשון שלי עם הארץ, וההתאהבות הגדולה שלי בה, התחוללו כשלמדתי בצעירותי באוניברסיטה העברית בירושלים. הקשר עם ישראל רק התחזק מאז, אבל גם הדאגה והביקורת כלפי הפוליטיקה הישראלית והכיבוש בשטחים.

חורחה: יש לי פינה חמה בלב לכל מי שאוהב את המדינה. מה שמיוחד אצל מייקל זה שבצד ההתפתחות המרשימה של הקריירה שלו לא זנח את הקשר עם ישראל, עם יגור, ואיתי.