קטעי קישור לפרידה מהבלוקונים
1. פתיחה לערב
שבת שלום לכל בית יגור. אדם הבא מבחוץ ושומע את בני יגור משוחחים על תקופת הבלוקונים, אינו יכול להבין את פשר הזיקה לשם, הנראה כאילו לקוח מעולם אחר , אך לבני ובנות יגור, במשך שישים שנה, הבלוקונים לא היו יחידות דיור בלבד, אלא חיים שלמים של התבגרות סוערת ותוססת. מכאן ראינו לנכון להקדיש את חג המשק 96, לאותה תקופה, רגע לפני שמפרקים את הבלוקונים ופונים לדרך חדשה, בשיר, בסיפורים, בזיכרונות ונוסטלגיה ולשרטט את נעורינו במכחול דק של זהב –
אני מזמין את בועז אוחנה מזכיר יגור לברך
2. אנשי ונשות החינוך וההדרכה לדורותיהם
דבר לא היה קורה ומתרחש בבלוקונים, בלעדי מטפלות בראשית: מרים פרבר, קרן צבי וחנה פלדמן ז"ל והבאות אחריהן: דינה בירך, אביה אדר, חנה פורציה, פנינקה עוגן, רוחלה רודן ז"ל, רוחלה ארגוב ותלמה שגשרה בין תפקיד המטפלות האולטימטיביות הדואגת לכל הצרכים, לבין עידן המדריכים והמדריכות, שהובילו פעילות חברתית לצד הענקת תכנים ערכיים, לחיים בבלוקונים, כך נוצר המסע לפולין, פרויקט הפיצות, טיולי לילה, תרומה קהילתית ועוד ועוד.. אני מזמין לבמה את : חנה פורציה, דינה בירך, אביה אדר, פנינקה עוגן, רוחלה ארגוב, תלמה זלינגר נעה חרמוני, בועז אוחנה, אילון דורפמן, אודי קינן, קרן אוחנה, נבו גולדשטיין, עידן לוגר, בועז שחר, רוני יובל, איה קול, חני אבן רשף, עופר בארי, רועי פונדיק, נעם זיידל ואם יש עוד מישהו בקהל, שעבד בבלוקונים, מוזמן/ת גם הוא/ היא לעלות –
יעל עולה ומברכת את כל המדריכים והמדריכות –
3. רגעי היסטוריה
הסיבה להקמת הבלוקונים , נבעה מאותה סיבה שהיום מפרקים אותם, הצורך לפנות שטח לבניית מגורים לחברים . הוחלט לפרק את הצריפים בשכונת האיזדרכת ובמקומם לבנות חדרי דיור מבלוקים בקצה הקיבוץ, מכאן השם "בלוקונים".
המחזור הראשון שעבר להתגורר בבלוקונים הוא מחזור י"ב, אליו הצטרפו מספר בנות ממחזור יג'. בתחילת הדרך היו רק שני בלוקונים, ללא מקלחות ושירותים, רק בוץ. הלל לוויתן מספר שהשירותים האלטרנטיבים היו בוואדי הקרוב, עד שהבנים גילו, שגם הבנות בחרו להטיל שם את מימיהן. איתן שדה מספר שהוא הקים את המקלחת הראשונה שהייתה כמובן מקלחת משותפת תרתי משמע – פרוצה לרוחות וללא מים חמים.
אני מזמין נציגים מהמחזור הראשון של הבלוקונים , שבאו גם מרחוק, לעלות על הבמה.
(אמיר מראיין את הנציגים: שם, היכן מתגורר/ת עכשיו ועם מי ישנת בבלוקונים)
4. חיי היום יום
החיים בבלוקונים, למדו אותנו עצמאות: למדנו לזרוק כביסה ולקבלה בחזרה, לנהוג ללא רישיון שאף אחד לא רואה, להכין חביתות, לרחוץ רצפה, לנקות שירותים טוב טוב, לזרוק אשפה, להתנסות בסיגריה ואלכוהול על הדשא של הבלוקונים, למדנו גם ש"בחדר יוסלה" יש הרבה דברים טובים, אבל הוא תמיד סגור ולמדנו מהי אחווה ורעות אמיתית בין בני ובנות המחזור, כך שאפילו יעברו ימים רבים ונתפזר לכל קצוות הארץ, תמיד יישאר הקשר הסמוי בין כולנו, שאין לו אח ורע בכל תורת הקבוצות.
יעלו ויבואו נציגי המחזורים אשר התגוררו בבלוקונים ובידם דגלים כסמל וזיכרון למצעד הדגלים שליווה את כולנו בחגי המחזור.
5. על העבודה
הכי חשוב זאת העבודה –רפת, גד"ש, מספוא, מרעה, גינת בית ספר, בתי ילדים, מטבח, שיפור מחנה, שיפור בית ספר…. וגם אם הגב כואב מהעישוב האין סופי, הידיים צורבות מהסרפד ומיבלות תוצאה מחפירה באדמה עם מכוש, יש להמשיך ולעבוד – כי לכך נועדנו ויועדנו – שותפים בכל למבוגרים ועוזרים בנשיאת עול הקיבוץ וסבלותיו –
מספרים שבצהרי יום חמסין לוהט, הלכו כל החברה לארוחת צהרים, שבמהלכה התפתח דיון סוער, מהי העבודה הקשה ביותר ביום כזה. אחד טען שהעבודה במכוש הקשה ביותר, אחר טען שלנכש עשבים קשה יותר, הוויכוח הלך והתלהט עד שקם י.ו (כנראה ישראל וולק), הגבוה ואמר: "דעו לכם, שהכי קשה זה לדפוק מסמרים בגובה מעל הראש, כי אז לפי חוק הכלים השלובים, היד עם הפטיש, גבוהה מן הלב והדם לא מגיע אליה וזה כאבים איומים…
6.על אהבות נעורים
אין כמו תקופת ה"בלוקונים" להתאהב, התפאורה יפיפייה – שיפוליו הירוקים של הכרמל ומי הבריכה הכחולים, החופש לממש את הנעורים בכל עוצמתם, ההורמונים המשתוללים והכאב המתוק שקיים בזוגיות ראשונה ובפרידה הבאה בעקבותיה, והכל אפשרי, לילות ללא שינה במשחקי הזוגות עם בני/ות משק, עם מתנדבים ומתנדבות, ולפעמים גם עם המדריכים הבוגרים. מספרים, באחד מן המחזורים, שהמדריכים הבוגרים החלו להגיע לקבלות השבת לאחר שנפלו ברשתה של בת כיתה זו או אחרת, לאחר שהמדריך של כתה יא' ניצוד אף הוא, ציפו הבנות הנותרות למדריך כיתה י"ב, אכזבתן היתה רבה כשגילו שהוא נשוי ותיק…."
הבנות של מחזור כח' מספרות:
"גם תורנו מגיע, משאירים את תקופת הכרם מאחורינו ועוברים לבלוקונים בתרועה רמה לשמחת לבם של כל הזאבים האורבים לנו (זאת כיתה של דיילות אמר מי שאמר…), זוכים לטיפולן של מרים ואביה ומחזירים את עטרת הבלוקונים ליושנה בערבי הווי ומסיבות תה"
7. על אירועים
היו לנו שלושה מועדים מרכזיים בהם כל "תא החטיבה הצעיר והבוגר חגגו יחדיו : מסיבת חנוכה משותפת, בבית בת שבע , מסיבת פורים , לא זאת של המבוגרים אליה מותר להיכנס רק אם הגעת ליב', אלא של "הכרם" ו"הבלוקונים", והייתה שם אחדות ושמחת נעורים עדלא ידע מי הוא מי, הבדלי הגילים נמחקו והינו יחדיו כגוף אחד.
והיה גם חג המשק, אליו הצטרפנו בבגרותנו, רועדים מעט, מביטים בהערצה בדור המיסדים, היושב מסביב שולחן עמוס בכל טוב, מכה בידיו, שר בגרון ניחר ופשוט שמח על היש ועל שנוצר כאן , ואנחנו כל כך שמחנו שאנחנו חלק מכל זה, עד שלא היה אכפת לנו להישאר ולסדר אחרי שהכל נגמר בשירת: "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה" –
8. על טיולים
למדנו להכיר את הארץ ולאהוב אותה מתוך הטיולים של החטיבה והבלוקונים : מדבר יהודה, מכתשים, הרי אילת, סיני, עם חזי ואביטל המכירים כל סלע, ללא סימון שבילים ברור, ימים ארוכים בשמש היוקדת ובלילות קרים.
למדנו לפרוק ולהעמיס, לדחוף ולהוציא את הרכב השקוע מתוך דיונות החול ולהכין יחדיו ארוחות ערב טעימות ללא תנאים ורק ריח מרק הבצל שהביא אלינו, חברה' מקיבוצים אחרים הוכיח לנו שאצלנו הכי טעים –
אבל הכי כייף, זאת הדרך חזרה, שעה שכבר רואים את הכרמל ומותר לשיר בקול רם את "יגורים קדימה יגורים" וכשנכנסים בשער עוברים ל"הבאנו שלום עליכם" עד שמגיעים לחדר האוכל הגדול, שם מחכים ההורים עם צ'יפס ושניצלים ושתייה קרה , כאילו זה עתה, חזרנו מגלות ארוכה –
9. מעשי קונדס
מה אפשר לצפות מחבורת נערים ונערות מלאי תעוזה החיים יחדיו 24 שעות ביממה, אם לא חשיבה יצירתית בכל הקשור במעשי משובה משוגעים וכמעט תמיד בלילות, שעה שהמטפלת/המדריך/ה ישנים שנת ישרים, או בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר ממש עוד לא בא לקום ללימודים.
מספרים על ג. ס. שהקליט עצמו אומר:
"חנה אני ער", כך כשכל פעם שחנה פורציה דפקה על דלת חדרו, הפעילה הדפיקה את הטייפ, ג.ס המשיך לישון ואילו חנה יצאה מרוצה מיכולתה להעיר כל כך מהר את המתבגר, שבוודאי חגג עד שעות הלילה המאוחרות. מחזור מחזור וסיפוריו אך ידועים מכל סחיבת האוטובוס ונסיעתו למלכיה, גניבת הקלופס מהמטבח, הליכה לרחצת לילה בבריכה ופריצה לבתי הילדים לצורך לקיחת קרטיבים שנשארו לאחר קבלת השבת…
אני מזמין את רוחלה ארגוב, לספר מעשיי משובה הזכורים לה, הן כנערה והן כמחנכת בבלוקונים,
10. לקראת סיום
לעיתים דווקא אלו המרחיקים נדוד, מיטיבים מאתנו לספר את מה שלנגד עינינו קיים יום יום ואין יפה מלסיים את הערב בדבריהם של שני בני יגור, אשר עברו לקיבוצים אחרים ועדיין מתגעגעים לכאן –
אלישע ילין כתב:
איך אפשר להרגיש זר במקום בו עברה עלי התקופה הכי יפה בחיי. איך ארגיש זר במקום בו אני פוגש עדיין את האנשים הקשורים בחוויות ילדות שלא נמחקו עם השנים. איך אפשר להרגיש זר עם התחושה המשונה של מעין קשר דם, עם כל אחד שזיהית אצלו את הגן היגורי המשותף לו ולך והכרמל הירוק המרהיב הזה שעדיין נטוע במקומו עם הכתר הסלעי על ראשו, ועם שבילי העיזים בהם טיילנו, שלא אטעה בהם גם היום אחרי שנים שלא דרכתי בהם-
ויוסי לביא כתב:
"כל כך הרבה נופים ראיתי, את הצד השני של לבנון סעודיה ופאתי דמשק, אך כולם דרך כוונת ההפצצה. לכל כך הרבה מקומות לקחה אותי הטפטפת הקטנה של נטפים, לסהרה, לאנדים, ולג'ונגל של ברזיל. ואני כבר שנים איש של מדבר ויובש. אבל כנראה כי לעולם אמשיך לחלום, דווקא כילד של הר. כי מה שלכולם הוא ההר הירוק תמיד, יהיה אצלינו "הכתר" ו"הכובע", "הסכר" והבלוקונים, כי כך היה אז , כשהיינו צעירים וזה היה נפלא"