הדואר בא כל יום

שיחה עם נאוה כהן לרגל סיום עבודתה במשרד הדואר

תם ולא נשלם, למרות שיצאה לפנסיה, ממשיכה נאוה לשרת את הציבור, כשצריכים אותה!

ובכל זאת, נאוה, בשעה טובה!
תודה רבה.

מתי התחלת? בפברואר 1986. תעשה את החשבון, 31 שנים.
לפני זה? שלוש-עשרה שנים עבדתי בבתי ילדים, עד שנאלצתי להפסיק עקב בעיות גב. הוצע לי אז להחליף את מנשה גולדנברג ומשה כהן ז״ל בחלוקת הדואר.

לא היה משרד? היה חדר דואר קטן, שאליו הגיעו השקים הגדולים. לא כמו היום.

הספקתי לעבוד חודש עם יפה ניב ז״ל ואז היא נפטרה.

מה היו תחנות הדרך העיקריות? בהתחלה שלחו אותי ללמוד חודש בסוכנות הדואר בקיבוץ יפעת. אחר כך נכנסתי לעבודה בבנק הדואר ו״חדר חלוקת הדואר״ הפך למשרד דואר רשמי.
במשך הזמן יצאתי להשתלמויות וכנסים, וכל הזמן למדתי והתמקצעתי והכנסתי שינויים וחידושים.

הרבה שנים, לפחות עשר, אם אני לא טועה, כתבתי הכול ביד. כשאני הגעתי עוד השתמשנו ב״מכונת ביול״, שהדפיסה על המעטפות את המחיר ששולם עבור המכתבים, במקום בולים. למכונה היתה מין ״מחסנית״ או ״סוללה״, שקראו לה ״בקרה״, והיה לה ערך, נניח של אלף שקלים. כל פעם היינו צריכים לנסוע מיגור למשרד הדואר בחיפה עם אלף שקל במזומן, לקנות ״בקרה״ חדשה. השימוש בבולים היה בעיקר על ידי מוסדות ואנשי חוץ.
בסיום כל יום עבודה עשינו סיכום כמה מכתבים ביילנו. בסוף החודש הוגש הסיכום להנהלת חשבונות. היו הוצאות ענקיות ועבודה אין סופית של ספירה וחישוב.
אחרי 15 שנים בערך הפסקנו את שיטת הבקרה ועברנו לשימוש מלא בבולים, כדי להגדיל את ההכנסה ליגור. יגור אמנם הרוויחה קצת יותר, אבל העבודה היתה עוד יותר מסובכת, כי היו שני חשבונות בולים: אחד ליגור ואחד לדואר, ואת שניהם היה צריך לחשב ולסכם.

עבודה רבה נוספת הושקעה גם בחיוב ומעקב אחרי השימוש של החברים ב״מכסות״ הדואר שהוקצו להם. יגור הקצתה אז לחבר/משפחה משלוח 6 חבילות בארץ, לשנה. חלק מהחברים המירו את ההקצבה הזאת במשלוח לחול על פי מפתח מסויים. אני הייתי צריכה לנהל רשימות ולעקוב אחרי כל חבר, כמה ניצל וכמה מגיע לו/ה.

מסימני התקופה הישנה היו ״החבילות לחיילים״ שהיו יוצאות כל יום ראשון בעשרותיהן לבסיסי צה״ל ברחבי הארץ. את החבילות האלו היה צריך לארוז, ואחר כך לבייל. הייתי מעורבת גם בזה וגם בזה, והכול בשבת בבוקר.

באיזה שלב עבר משרד הבניין, שהיה שכן לנו בבניין ״טיץ״ לבניין ״סינגל״, היכן שהוא ממוקם היום, ואנחנו קיבלנו עוד חדר.
שינוי גדול נוסף היה כשנכנס המחשב ולא היינו צריכים יותר לספור כל הזמן. המחשב שינה דברים רבים.

השינוי הגדול האחרון היה בפברואר 2014 כשהופרט הדואר ביגור. מאז כל חבר משלם על כל דברי הדואר. שינוי זה ביטל את הצורך ב"קופה קטנה" ליגור ופישט מאוד את נהלי העבודה במשרד.

משהו קצת אקטואלי. הצד השני של דלפק הדואר נותן לך פרספקטיבה לקושי של בני אדם להסתגל לשינויים. שנים עברו מאז שהופרט הדואר ביגור, ועדיין מגיעים חברים עם מכתבים ומופתעים שמבקשים מהם לשלם. עוד פרספקטיבה, לשינוי בקיבוץ ואולי בארץ בכלל ובעולם, שהרבה מאוד שנים אנשים לא ידעו ולא זכרו את מספר הזהות שלהם, כי הם היו רגילים שבכל משרד בקיבוץ מישהו ממלא את המספר הזה בשבילם. היום זה כבר לא קורה.

אילו חוויות מרכזיות נשארו לך?
קודם כל את האהבה לעבודה הזאת. גדלתי בבית שהיתה בו חנות מכולת, ושהמוטו היה ״הלקוח תמיד צודק״, ככה ששירות וקשר עם אנשים היו אצלי בדם. העבודה במקום כזה נותנת לך הרבה פעמים את האפשרות לעזור לאנשים, הרגשה שאני מאוד אוהבת. חוץ מזה, כאמור כל הזמן למדתי וכל הזמן היו שינויים, אני לא יודעת כמה מזה חוו החברים, אבל אני הרגשתי כל הזמן שאני מתקדמת.
בסך הכל אני מרגישה בת מזל שהיתה לי האפשרות למקום עבודה מעניין ומספק, אפילו שלקראת הסוף כבר הרגשתי שדי, מספיק.
חוויה שחשוב לי לספר עליה היא, שגם אחרי יותר משלוש-עשרה שנים ביגור הייתי עדיין ״נקלטת״, וחלק גדול מהשמות על המכתבים והחבילות שהגיעו היו בשמות הישנים של החברים. מאיפה לי לדעת ש״קמינסקי״ זה ״סלע״? וש״ברגינסקי״ זה ביתן? וש״מינץ״ קשור ל״רביב״? מי שעזרה לי לחבר את החלקים ולקשור את החוטים הרבה פעמים, היתה צילה פז, ותודה לה.
זכיתי לעבוד עם הרבה אנשים טובים ומכל אחד לקחתי משהו שאני אסירת תודה עליו.

איך הפנסיה?
קודם כל חופש! אנשים לא יודעים שהמשרד הזה מאוד תובעני. ששה ימים בשבוע, אם אתה לבד במשרד, זאת המון אחריות ומחוייבות, כי יש המון מערכות שתלויות בך לתפקוד היומיומי, שלא לדבר על הדואר לחברים. בתקופות הארוכות שהייתי לבד במשרד כל האחריות היתה עלי. לא היה לי זמן! לא יכולתי לקחת חופש. הילדים שלי, כשהיו חולים, באו איתי לעבודה ושכבו על שקי דואר במשרד. לא יכולתי לסגור את המשרד כיוון שהילד חולה.

אבל נראה שקצת קשה לך להיפרד, את עדיין הרבה שם? כשצריך אני באה. ותמיד אשמח לעזור.