תקופת הדמדומים רעה לכולם: השינוי במזרע והזורע

פגישה עם עוזי שמש – מנהל קהילה לשעבר בקיבוץ מזרע, ואסף בר – מזכיר הזורע במסגרת מועדון ״שני בערב״, 18.5.2017

עוזי: הייתי כאן לפני שבע שנים, בשלהי תקופתי כמנהל קהילה במזרע. הובלתי שם אז את השינוי באורחות החיים. המועדון היה מלא. באמצע הדיון נכנסה חבורה צעירה, שערערה על הלגיטימיות של השיחה. מעבר לזיכרונות, זה בדיוק התהליך וצריך להבין אותו. בסך הכול מזרע בסדר גודל דומה והתהליך גם הוא דומה. הובלתי את השינוי במזרע במשך שנתיים ונשארתי אחר כך כמנהל קהילה עוד שש שנים. עסקתי ביישום השינוי, שזה בסופו של דבר העבודה הגדולה והקשה. לאחר שסיימתי במזרע עברתי לעבוד בתנועה הקיבוצית. בחמש השנים האחרונות אני רכז איזור עמק יזרעאל בתנועה הקיבוצית ומלווה את ההנהלות ב-34 קיבוצים, כולל יגור. כמו כן אני משמש כיו״ר במספר קיבוצים, שחלק מהם עוברים כרגע או עברו את התהליך שיגור עוברת עכשיו, חלקם ממש בישורת האחרונה, כמו יגור, עם תקציבים יבשים, ועוברים את ״החוויה״ הזאת שהיא לא פשוטה.

אני לא מיסיונר של השינוי, אלא רק יכול לספר מהניסיון שלי על קיבוץ דומה ליגור שעבר דרך דומה, קיבוץ מזרע. לפני השינוי ראינו נסיגה עקבית בהתפרנסות של הקיבוץ, 3 – 5 אחוזים מדי שנה בעשר השנים שקדמו. היה בזבוז וחוסר מוטיבציה להתייעל, היתה היחלשות של הערבות ההדדית והיה חוסר ביטחון בעתיד. הבנו שהכללים של הערבות ההדדית בקיבוץ השיתופי נמצאים בנסיגה: יותר ויותר תקציבים שהופנו בעבר לערבות ההדדית הלכו וקטנו. ההכנסות מהעסקים ירדו גם הן ולא נמצאו מקורות הכנסה חדשים. התעשייה ומקורות ההכנסה היו בדשדוש, הקליטה נעצרה, הפערים החברתיים והכלכליים הלכו וגדלו: בקיבוץ השיתופי לפני השינוי היו שני מעמדות: בעלי הכנסות חיצוניות ונטולי הכנסות כאלה, חברים שיש להם וחברים שאין להם. לדוגמה, אני הייתי נשוי לבת קיבוץ ואחי – לתל אביבית, שקיבלה שכר דירה משתי דירות בתל אביב. היתה התרת רסן של הביקורת הציבורית והאישית והיה חוסר יכולת של הקיבוץ להתמודד עם פריצת המסגרות. מי שגדל בקיבוץ מתקשה מאוד להתמודד עם תופעות של פריצת מסגרות.

ביחס לשינוי, היה חשש אמיתי ומוצדק של החברים מיכולת ההתפרנסות שלהם. האוכלוסיה הפגיעה היא גילאי 35 – 45, עם ילדים והוצאות חינוך גבוהות מאוד ומשכורות נמוכות. הוותיקים אמרו להם ״לכו לעבוד״. האמירה הזאת מקשה על התהליך. נדרשת כאן הרבה חשיבה, מעורבות ועזרה. מדובר בקושי אמיתי. זאת האוכלוסיה שיהיה לה הכי קשה. יש חשש של הוותיקים מפגיעה בשירותי הבריאות למיניהם. זה חשש שהוא בעיקרו פסיכולוגי. אין לו הצדקה מעשית. ההוצאה עבור בריאות היא יחסית קטנה גם לאוכלוסיה הוותיקה. ישנו החשש מנסיגת הקיבוץ מההתחייבויות שלו במסגרת השינוי, וישנו החשש מאיבוד הזהות הקהילתית המקומית: התרבות וחיי החברה.

שמעתי אז הרבה מאוד מהצעירים, ״אני בעד השינוי, אבל בעוד כמה שנים״. המעבר מפעוטון ומגני ילדים לבית ספר הוא בעל משמעות כספית של 3,000 שקלים שלא צריך לשלם. ובסך הכול היה ״תמריץ שלילי״ לשינוי, מבחינה זאת שחברים נשארו באיזור הנוחות. ברקע אמנם היה מעבר איטי, אבל מובהק, של חברים למקומות עבודה מפרנסים יותר, אבל זה לא בא לידי ביטוי מספיק בהצבעות. סלילת הדרך לשינוי היתה ההבנה ״שהדבר הזה קורה״. אם שבעים אחוז מהחברים רוצים שינוי, אז הוא יקרה, לא משנה כמה הצבעות זה ידרוש. המיעוט לא יכול לעצור את התהליך, אלא רק לגרום לכך שיבטא מכנה משותף רחב מספיק בין החברים. היום, בתור רכז איזור, במקומות שיהיה מבוי סתום הוא נפתר בהתערבות הרשם. צריך לשמור על זכויות המיעוט, אבל גם על זכויות הרוב. ברגע שיש הבנה ״שזה קורה״, היתה פריצת הדרך. השאלה היחידה שנשארה היתה איך לעשות את זה בצורה הכי טובה.

החשש של האוכלוסיה הוותיקה לא בא מהבנה מדוייקת של הנתונים, אלא מעצם הסיטואציה והצורך להתאים את עצמה למצב חדש. צריך להקשיב לחשש הזה כמה שיותר.

לגבי הצעירים, אצלם הקושי הגדול, ובשבילם הסבסוד הגדול של השירותים בתקופת המעבר. עם כל הסבסוד והעזרה והתמיכה עדיין המקום של ״הנזקקות״ הוא מקום מאוד לא נוח. אף אדם רגיל לא רוצה להיות קשור להגדרה ״רשת ביטחון״! המושג הוא בכלל מושג מטעה, כי הוא כאילו אומר ״אתם יותר חלשים מהשאר״, אבל זה לא נכון מבחינה זאת שכל שכבת גיל מקבלת את הפיצוי והחיזוק שלה. ככה לגבי הפנסיונרים, שהפנסיה הגבוהה שלהם היא ״רשת הביטחון״ שלהם וכן הלאה.

היום אנחנו במזרע תשע שנים אחרי. הרוב המכריע של החברים מאוד שבעי רצון. בדקנו את זה שנתיים לאחר השינוי. מעל שמונים אחוז היו מאוד מרוצים. הקיבוץ היום בפריחה כלכלית. ההכנסות של החברים מעבודה עלו בלמעלה משלושים אחוז. מרבית העלייה הזאת עוברת ישר לחברים עצמם. חדר האוכל עובד שבעה ימים בשבוע שלוש ארוחות. המרכולית עובדת שבעה ימים בשבוע מבוקר עד לילה, המכבסה לא הפסיקה לעבוד. כל השירותים הבסיסיים של הקיבוץ ממשיכים לעבוד.

האסיפה, שמאשרת מדי שנה את תוכנית המשק לקהילה, ממלאת את חדר האוכל עד אפס מקום ומתקיים דיון אמיתי, סעיף אחר סעיף. בשנתיים האחרונות קלטנו כמאה חברים חדשים שבונים את ביתם, חיי החברה והתרבות בפריחה חסרת תקדים. תקציב התרבות השליש את עצמו מ-250 אלף שקל לפני השינוי ל-750 אלף שקל היום, והכול ממיסוי שהחברים מברכים עליו, כי התרבות חשובה להם ויש להם ממה לשלם.

המגמה הזאת של מעבר מקריסה ודשדוש לפריחה מדבקת ומתפשטת בכל התנועה. מבחינות מסוימות, מעולם לא היתה התנועה הקיבוצית חזקה ומשגשגת כמו עכשיו.

אסיים בכך שבקיבוץ כמו יגור השינוי הוא עובדה גמורה. השאלה היא מה יביא את הרוב הדרוש או הנכסף. השאלה הזאת לא תישאר פתוחה לאורך זמן, המציאות תכריע לכך, בעצם היא כבר הכריעה.

הראייה שלי היא שההצלחה בקלפי היא לא הסוף, אלא רק תחילת הדיון החשוב באמת, בדרכו החדשה של הקיבוץ, בדמותו, באופיו, בחברתו ובאנשיו. התשובות לשאלות האלו לא נמצאת בחוברת השינוי. היום החשוב הוא היום שאחרי.

לגבי הקליטה, אנחנו החלטנו שנה לפני השינוי לעצור את הקליטה. רצינו להחליט קודם מה עושים עם החברים בשינוי ואחר כך עם הבנים. לי זה היה קשה במיוחד, כי היו לי שלושה ילדים שרצו לחזור לקיבוץ. מדובר על שיח זכויות בין הורים ובין ילדיהם, שיח לא פשוט. הצוות שהוקם לניסוח תקנון הקליטה החדש עבד שנה שלמה. השורה התחתונה: נקלט צריך לשאת בכל הוצאות קליטתו, ביניהן בניית הבית והפנסיה. היום להיקלט במזרע עולה כמיליון ורבע שקל. זה לא קל. בתור אחד שקלט שני ילדים חוזרים ועוד אחת בדרך, מדובר בהשקעה גדולה מאוד למשפחה. האלטרנטיבה היא שהקיבוץ ייקח על עצמו התחייבויות לנקלטים שלא יוכל לעמוד בהן, ולכן העול הזה נופל על הנקלטים עצמם ומשפחותיהם. כמו שאמרתי, זה נושא לא קל, אבל תראו כמה חוזרים אצלנו וכמה בתים חדשים נבנים. לא קל להגיד להורים שעבדו כל החיים, שהם או ילדיהם צריכים לשלם, והרבה, בשביל לחיות בקיבוץ שבנו, ושלא תמיד יש להם מעמד עדיף או זכויות יתר לעומת סתם נקלטים. אבל… אחרי ההבשלה, ואחרי שנוצרה מחדש איזו יכולת לראות את האינטרס הכללי המשותף ולא רק את הפרטי והדוחק, נוצרת הבנה שיש להסדיר את נושא קליטת חברים בכלל ובנים בפרט, על פי המציאות הכלכלית של היישוב והחברים, שמתחשבת בצרכי הקהילה והיישוב לטווח רחוק ומיטיבה בסופו של דבר עם כולם.

אני לקחתי על עצמי את הובלת המהלך לאחר שב-2006 נכשל מהלך של מודל שיזורי. האנדרוגינוס הזה לא התקבל. במשך שנה וחצי, בתהליך סיזיפי, נפגשתי עם כל המשפחות בקיבוץ, להוציא חמש משפחות שלא הסכימו להיפגש. היינו מאוד ערים לקשיים והתאמצנו לתת פתרון גם לתקופת המעבר. בסוף הצלחנו לשכנע שתקופת מעבר היא דבר חשוב. העברנו החלטה ברוב של 66 אחוז על שנת התנסות, ואחרי זה כבר היה יותר קל להעביר החלטה בתמיכת 75 אחוז מהחברים. האשימו אותנו שזה ״תעלול״. בדיעבד, דווקא זה איפשר הרבה דברים. במהלך השנה ניתנו תשובות אמיתיות ברוח החוברת. שינינו החלטות והתאמנו את החוברת למציאות, שהחברים יחיו איתה טוב יותר. בסוף תקופת הניסיון נוצרה חוברת נוספת של ״עדכונים״, לא במקום המודל אלא בנוסף. השנה הזאת היתה מאוד דרמטית לתחושת שביעות הרצון של החברים.

מה שמאפיין היום את החברים היא תחושה מאוד טובה מהתהליך שנעשה ומהתוצאה. יש רוח טובה בין החברים. היה מאוד קשה, אבל התוצאה טובה. ברור שאני לא אובייקטיבי.

ככה גם יהיה כאן, אין דרך אחרת. אם לא תצליחו לגייס את הרוב בהצבעה ובעוד הצבעה, תסעו לירושלים ותמצאו את הדרך. צריך הרבה הבנה והשקעה. תקופת הביניים היא הרסנית, אבל הצלחנו שחברים יבינו ש״עקרונית, זה גמור״ ורק צריך לעשות את זה נכון. נקודת ההכרעה היתה, אולי, כשעשר משפחות שהשינוי בטווח הקצר הרע את מצבן, הצביעו ״בעד״. אנחנו יודעים מי, כי היינו מאוד קרובים לאנשים. למרות הקושי, הם הבינו שהמציאות החדשה לא רק תקשה, אלא גם תפתח דרכים חדשות ועתיד שבסופו של דבר ייטיב איתן.

אני מלווה היום את קיבוץ ניר עוז בתהליך השינוי. מדובר בקיבוץ עם כסף. מצד אחד השינוי כבר קרה, כמו פה. מצד שני הוותיקים עוד לא הבינו את זה. כשהבינו, יצאו מהקיפאון והשיתוק והתחילו להתקדם. אחרי ששכנענו את הוותיקים שאין מה להתנגד, שחייהם הפרטיים ישתפרו, ועוד תהיה תחייה לרוח הקיבוצית והקהילתית שבשבילה הוקם הקיבוץ – עברו לתמוך. אבל עכשיו הצעירים התנגדו! היינו צריכים לחזור לשיחות של אחד על אחד ולשכנע את הצעירים, שיש להם את היכולות והכוחות לשרוד וגם לצמוח. היינו חייבים להצליח לשנות להם איכשהו את הדימוי העצמי ולתת להם ביטחון בעצמם. הצלחנו. בסופו של דבר כל אחד עושה את החשבון האישי, האם מצבו יורע או יוטב אחרי השינוי, וכאן אנחנו, המובילים, צריכים להיכנס, להסביר ולשכנע ולהשתכנע בעצמנו, ולמצוא הדרך הנכונה לכולם.

אסף בר (מזכיר הזורע): השינוי אצלנו פועל מינואר 2013. נבחרתי למזכיר בגיל 37, גיל צעיר מאוד. גם אנחנו עבדנו עם אילן מאייר. אצלנו השינוי עבר אחרי ארבע הצבעות שנפרסו על שמונה חודשים. התהליך היה קשה מאוד ולא נעים. הצעירים לא הגיעו לשיחות השינוי. שתקו אבל התנגדו. גם אצל המבוגרים היו רבים שפחדו. מעטים מאוד מבין הוותיקים התנגדו אידיאולוגית. בהזורע, להבדיל ממזרע, הגיעו לשינוי ממצב כלכלי איתן עם פנסיה של 5,300 ש״ח ותנופת בנייה. לא היתה הרבה קליטה. הצעירים רצו לחיות בקיבוץ, אבל לא רצו להתקבל לחברות, וככה חיו על הגדר, בפנים, מחכים לראות לאן הקיבוץ הולך ומה הכי כדאי להם. השינוי עבר ב-2012, שונה מזה של מזרע, הרבה יותר רך והרבה יותר דומה למודל יגור. להיקלט בהזורע היום עולה 50,000 ש״ח ולא מיליון ורבע ש״ח דמי כניסה, ואחר כך עוד 150,000 ש״ח או קצת יותר, שפרושים לאורך הרבה שנים. גם אצלנו יש סבסוד משמעותי מאוד לחינוך. הקיבוץ מסבסד חצי מהעלות למשפחה. התוכנית המקורית היתה לרדת מחמישים אחוז סבסוד, אבל כשהגיעו לנקודה הזאת של החצי, החליטו לעצור, כדי שיהיה חינוך טוב לכולם.

לגבי התק״ה, צפינו שיהיו עשרות משפחות… מיום השינוי כמעט אף חבר לא פנה. פנו כמה משפחות חד-הוריות. מספר משפחות אחרות קיבלו תק״ה למספר חודשים וזהו, הספיק להן. משפחות, שחשבנו שמצבם לא יאפשר להם להדליק חשמל בבית, הסתדרו. בעצם הרבה מהכספים שהיו מתחת לאדמה עלו למעלה. אנשים לא אוהבים לפנות לרשת הביטחון ולבקש נדבות. רק מי שבאמת צריך פונה ומקבל. המודל של יגור כל-כך נדיב ומרופד, שלא יהיו הרבה אנשים שיזדקקו לרשת.

היו חברים מבוגרים שהתנגדו מאוד לשינוי, גם כשהראינו להם שמצבם ישתפר דרמטית. שאלנו אותם אחרי שהכול כבר הסתדר ״למה התנגדתם?״ והם אמרו ״כי לא האמנו״. אתה מראה את הנתונים ומספר שעשרות ומאות קיבוצים כבר עשו את זה. אתה מוכיח מקיבוצים אחרים ש״היבשים״ מדוייקים ב-97 אחוז. לא מאמינים. שני פנסיונרים, שפתאום יש להם הכנסה של 12 אלף ש״ח בחודש, רואים אחרת את השעות האין סופיות שהלכו על ויכוחים סביב החיוב של מאה ש״ח לחודש על הקלנועית. רוב המתנגדים מבין הפנסיונרים מצטערים על השנים האבודות, שבהן היו יכולים לעזור לנכדים, ובוזבזו על התנגדות. הנתון שעוזי הביא, של גדילה ב-30 אחוז בהכנסות החברים מעבודה, הוא נכון ודרמטי.

לגבי הצטרפות רצונית לשינוי, בשנה הראשונה אפשרנו למי שמעל גיל 55 להישאר ״שיתופי״ עד מתי שירצה, אבל כשיעבור, זה יהיה חד-כווני. הרוב עברו די מהר.

בחדר האוכל ובכלבו השתפר השירות עשרות מונים מאז השינוי. המקומות הכי מושמצים בקיבוץ הפכו למאוד מאוד פופולריים ואהודים היום. המחירים לא עלו. כך גם במכבסה ובנגריה. ברגע שאתה מזמין שירות, אתה כמו לקוח ורצים לשרת אותך. בכל המקומות רמת השירותים עולה. יש התייעלות דרמטית. זה לא קרה מעצמו. קבענו לענפים מדדים ויעדי התייעלות. היה צמצום עבודה של שכירים. חברים לא פוטרו. חדר האוכל פתוח בוקר וצהרים ובערבי שישי, לעיתים גם בערבים במהלך השבוע. הצוות יותר קטן. לכולם יותר איכפת. האוכל יותר טעים.

לגבי המיסוי, בשנים שמאז השינוי מיסי הקהילה כמעט לא ירדו, למעט מה שקבענו מראש שיירד. מבחינת ההרגשה זה עדיין קיבוץ. תשעים אחוז ממס האיזון מגיע משכבת 55 פלוס. עדיין הם השכבה שמקיימת את הקיבוץ, אבל יש להם כפול ממה שהיה להם קודם! ולכן כולם מרוצים, גם הצעירים. הזורע רוצה להישאר קיבוץ. השינוי לא בא כדי להפסיק להיות קיבוץ, אלא כדי למשוך את הצעירים להישאר ולהיות חברים.

לגבי הבריאות, כל החברים עושים ביטוח ״כללית מושלם״ וההוצאות הנוספות קטנות מאוד, מכסות אולי עוד תקן אחד או שניים של עובדים במרפאה מעבר לתקן קופת החולים. הנושא זניח לחלוטין.

לגבי חזרת הבנים, סיימנו פיתוח שטח 30 יחידות בכניסה לקיבוץ. מאז השינוי הקיבוץ גדל מ-400 חברים ל-450 חברים, וזה עוד לפני שהכנו שטח נוסף למגורים.

עוזי שמש: האוכלוסייה שמתנגדת זה לא בגלל שהם עצלנים או לא אחראיים, אלא מחשש אמיתי שלא יוכלו לקיים את משפחתם. צריך להבין את הדאגה הזאת. תקופת הדמדומים רעה לכולם ותשפיע אחרי שהשינוי יעבור. צריך להגיד להם, שגם אם נדמה להם שהם מרוויחים זמן, הם טועים. השינוי יעבור בכל מקרה, ובקרוב, והנזקים של תקופת הביניים יפגעו גם בהם.