פעם מחנכת – תמיד מחנכת

שיחה עם ורד הלפרן על חינוך ואהבת הארץ // רוחלה סגל

"אני גננת כל החיים שלי" אומרת ורד "אני מעולם לא הפסקתי להיות גננת. להיות גננת זה להיות מחנכת". כשאני שואלת אותה למה אחרי כל כך הרבה שנים שהיא עובדת בהוראה ובחינוך, היא עדיין אומרת שהיא גננת. היא עונה: "המכנה המשותף לגננת ומורה זה החינוך. אני רואה בעבודת החינוך עבודת קודש, החינוך זה כמו שליחות להגיע למטרה חשובה. העבודה מכילה  תחומים מעשיים ורגשיים. בשבילי להיות גננת בגן חצב זה היה החיבור דרך הילדים, דרך האדמה הזאת, דרך זיכרונות ההורים והסבים למקום הזה שנקרא יגור" .

ורד, נולדה במושבה יוקנעם. "הייתה לי ילדות מאושרת" היא אומרת " הרבה חברות וחברים, משחקים ברחוב עד שהלילה ירד, טיולים לאתרים ונופים רחוקים וקרובים, בצפון ובדרום, עם המשפחה. ליער הרקפות שליד המושבה, לירושלים שם גרו הוריה של אמי, והרבה שירים, שירים עבריים. ככה ספגנו אני ואחיותי את האהבה לארץ". על מדף בסלון ביתה, ניצבת תמונה של שני הוריה. זוג צעיר, יושב על מרפסת ביתם ומחייכים אל המצלמה. יש כל כך הרבה אופטימיות בחיוך שלהם. "אבא היה פלמ"חניק בעברו ואמא גויסה ללח"י. אנחנו, דור תשיעי בארץ מצד אמא ודור חמישי מצד אבא. סבי וסבתי גרו במשכנות ישראל. (משכנות ישראל, הוקמה בשנות ה – 70 במאה ה – 19 והיא אחת השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה). לסבי הייתה מאפיה גדולה ששרתה את תושבי השכונה. אני זוכרת שהיו מביאים בסוף השבוע את הסירים עם החמין ובשבת סבא היה מוציא אותם מהתנורים מבושלים וחמים. פעם שאלתי "סבא! למה אתה לוקח מאלה שיש להם סירים קטנים יותר כסף מאשר לאלה שיש להם סירים  גדולים?" והוא ענה: " למי שיש סירים קטנים יש להם בבית מספר ילדים קטן ויש להם כסף. ואלה שיש להם סירים גדולים, יש להם הרבה ילדים ופחות כסף".

היא הגיעה ליגור בשנת 1978 לאחר נישואיה לפיל הלפרן. "הקליטה ביגור לא הייתה קשה כלל" היא מציינת "המבוגרים קיבלו אותי מאד יפה. אני חושבת שהמשותף ביני לבינם הייתה חווית המעבר ממקום הולדתם למקום חדש.  הם יכלו להבין את מצבי טוב יותר, מאשר הצעירים. גם אני באתי ממקום שהייתה בו חברות מילדות. באופן טבעי במושבה או בעיר, בכל שלב של חייך מעגל חבריך מאותה שכבת הגיל מתרחב ומשתנה. בקיבוץ, זה שונה. את אופי וחשיבותו של המושג ה"כיתה" בקיבוץ, חוויתי דרך בנותיי.

כלומר?

בקיבוץ שבו התקיימה לינה משותפת וגם בלינה הפרטית נוצרת חברה קבועה, כמעט מועדון סגור. הקושי שלי, לפחות בהתחלה, היה, שלא היה חוט שקישר ביני לחברת בני גילי ביגור. עזבתי מקום בו הייתי חלק מחברה עם חוויות משותפות וכאן הייתי זרה לשכבה שלי ביגור. במבט לאחור, אני יודעת שזה שלב שעובר כמעט כל אדם שמגיע לקיבוץ בכלל וגם ליגור. לקח זמן, אבל בסופו של דבר דרך העבודה בחינוך, שותפות בהכנת חגים ואירועים חברתיים, תרבותיים  ובבתי הילדים של בנותיי הצלחתי ליצור לי את מעגלי החברים והחברות הקרובים לי ולהרגיש כאן בבית.

כל שנותיה ביגור היא עובדת בחינוך. התחילה כגננת בגן חצב. "הכי אהבתי לספר את הסיפורים של תקווה שריג" היא נזכרת "אלו הסיפורים הכי יפים בעיני על חיי הילדים בקיבוץ" ומוסיפה "ספר נוסף שאהבתי היה "גוזלי", ספר שמצאתי בגן ובו היה רשום השם, עליק צוק, שהייתה גננת ראשונה בגן חצב. נהניתי לראות שדורות של ילדים גדלו על הספר הזה. כשמדברים על נוף ביגור מתכוונים בדרך כלל לכרמל. בכרמל היא טיילה עם הילדים לעיתים קרובות. יחד שמחו עם בוא הגשם ופריחת החצבים והסתווניות והתרגשו כשהואדי זרם בימות הגשמים… כן היו זמנים ואת זה לא רק היא זוכרת… באחד הימים היא פגשה את גלית חגי שסיפרה לה על טיול משותף עם ילדיה הבוגרים (כולם היו בגן חצב). יחד ביקרו את הסלע, הזכור להם מהימים ההם, כסלע של גשמיאל, שר המטר, שהמשיך לישון למרות שהקיץ עבר, אבל לא החום הגדול, שגמד האש המשיך לייצר. מה הם אז עשו כדי להעיר אותו אינני יודעת אבל נראה שגם השנה צריך להעיר את השר ששכח להתעורר…

מטבעה היא אדם מעורב ואוהבת אחריות, אוהבת את המקצוע. את עבודת ההוראה היא התחילה בבית הספר היסודי ביגור. "המעבר לבית הספר המשותף, לא היה פשוט אבל הכרחי. נדרשו לנו כמה שנים להתארגן ולבנות תוכניות לימודיות שיבטאו את הערכים המייחדים אותנו חברתית ולימודית ועשינו את זה " היא מוסיפה: "הקסם בחינוך הוא ללכת בנתיב מובנה אבל להעשיר אותו במגוון דרכים הקשורות לנושא שנבחר, כך תמיד נהגתי."

עבודת החינוך היא עבודה די אפורה. את מדברת על קסם בחינוך. תסבירי!

"זה נכון. בעבודת החינוך אין כמעט קיצורי דרך. יש שיגרה יומיומית, שבועית וגם שנתית.. המוטו שלי הוא, גם היום, מקצועיות ואמינות. כשאני אומרת אמינות אני מדברת על בניית מערכת של אמון עם ההורים, ששולחים אלינו את היקר להם מכל, את הילדים שלהם. חשוב לי שיסמכו עלינו שאנחנו יכולים להכיל את הילדים בכל מצב. ממש כמו שחשוב לי שהילדים ימצאו במערכת הלמידה שלהם פתיחות וחופש לבטא את היכולות שלהם במגוון דרכים. כל מערכת אמון ותקשורת כאשר את מחנכת נוצרת דרך עבודה יומיומית. עבודה שיורדת לרבדים עמוקים. את שואלת איזה קסם יש בחינוך? יש רגעים מאד קסומים ומרגשים. הם נוצרים דרך מפגשים עם תלמידים, הורים, חברים וחברות. בשיחות משמעותיות בכיתה ובטיולים. יש קסם בחינוך, בלי זה אני לא חושבת שהייתי מלמדת כל כך הרבה שנים." "זה פשוט, מלבד ההוראה יש את הלב שמוביל."

יד ביד עם עבודתה בחינוך היו לה תפקידים רבים בצוות הניהולי של "ניצני זבולון". הייתה מרכזת את התחום הלימודי של כיתות א' – ג' , הובילה מפגשים עם צוותים בחינוך ועם מורות ומורים. הרבה שנים הייתה סגנית מנהלת בבית הספר. מתוכם למדה ארבע שנים קורס לניהול מערכות חינוך.

הנושא הקרוב לליבה בהיותה חלק מצוות המורים ב"ניצני זבולון" היה נושא הטקסים בחגים ואירועים בית-סיפריים. "כנערה אני זוכרת עצמי משתתפת קבועה באירועים וטקסים של בית הספר. בעיקר כקריינית" היא אומרת "כעת, כמורה, המשכתי את המגמה והמורשת שלאורה גדלתי וחונכתי בילדותי ונעוריי. אני חושבת שהטקסים הם המסר שלנו, שתרבות והיסטוריה של הארץ  חשובים לנו כמחנכים ומעצבים אישיותם של התלמידים, הן כבני העם היהודי והן כאזרחי מדינת ישראל. בכל טקס יש הקראות, שירים ופרויקטים מעשיים שהם גם ביטוי להשקפת העולם של בית הספר. חשוב לי!" היא מספרת על פרוייקט מיוחד יום ירושלים ב"ניצני זבולון" בו היו מעורבים הורים ואפילו סבים, חוויה נפלאה ומלמדת בדרך כ"כ מיוחדת, אהבתי לעשות את זה."

ורד סיימה השנה את עבודתה בבית הספר אבל לא את הקשר לחינוך. היא ממשיכה לעבוד עם המדריכים בחינוך המשלים. וממשיכה לתרום מהידע וניסיונה בעבודה עם ילדים .

שאלות

 זיכרון מיוחד מילדותך?

טיול לחאן עם ההורים לראות את הפריחה. הטיולים לגבעת הרקפות. בשבילי הזיכרון הזה מחבר אותי לקשר בין יקנעם ליגור, לארץ.

כתלמידה, מה הרשים אותך במיוחד בטקסים בבית הספר ביקנעם?

אני לא יכולה לשכוח, את הטקס בימי הזיכרון כשקראתי את "מגש הכסף" של אלתרמן. עד היום אני מרגישה את הצמרמורת כשאני קוראת את השיר הזה..

משהו משמעותי שעבר עליך בשנים האחרונות?

מחלת הסרטן שעברתי. בהתמודדות עם המחלה היה משהו שעזר לי להבין שאני בעלת אופי חזק, האמת לא ידעתי את זה עלי, זו הייתה נקודת זמן בה הבנתי את מצבי. היו רגעים של חולשה וכאבי תופת. אבל הצלחתי לעבור את זה.

איך?

בעזרת מעגלי התמיכה שעטפו אותי. מלבד המשפחה התומכת ופיל שהיה כמו סלע איתן ויציב בשבילי, היו שלושה מעגלים חשובים שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את שנת הבדידות (2013- 2014) בבית. שלושתם היו חשובים והם: החברות שלי מיגור , החברות והחברים שלי מ"ניצני זבולון", שכל יום שישי דאגו למלא את המקרר בביתי במאפים ותבשילים כיד המלך וחברי המקהלה בחיפה שאיתם אני שרה.

חברי מקהלה בחיפה?

כן . השירה במקהלה בחיפה זה משהו לנפש. כמו  כל אדם שמשקיע בעבודה, במשפחה ובכלל, אני זקוקה למשהו שאין לו קשר לשום דבר משגרת חיי הרגילה. משהו שהוא בשביל הנשמה. זאת השירה במקהלה בחיפה.

אילו יכולת להזמין שישה אנשים לפגישה, את מי היית מזמינה?

ראשית את שתי אחיותיי, שאיתם אני אתפוצץ מצחוק. רק איתן אני צוחקת כאילו היינו בנות ארבע או חמש. שניים מחברי ילדותי ביקנעם ושתי בנות מהמקהלה של חיפה לשיר איתן עד אור הבוקר.

באיזה מקצוע היית אילו לא היית מורה?

הא!… זו שאלה קלה. הייתי רוצה להיות קריינית ולערוך תוכניות. גם עכשיו מעורר בי התרגשות.

מה את אוהבת ביגור?

יגור נותנת לי מרחב בחיים הפרטיים. זה חשוב לי. אני אוהבת את החברים שלי והחברות כאן, את השקט בלילות, אפילו את יללת התנים, המפרים את השקט. כמובן, כמובן את ההר הירוק.

מה הדברים שאת מאחלת לחבריך בצוות המורים "ניצני זבולון"?

ב"ניצני זבולון" יש דבר אחד מיוחד, זה הצוות. האווירה שנוצרת תוך כדי עבודה, זה משהו מאד מרגש. את מרגישה גאווה להיות חלק מצוות כזה. אנשים עם אינטלגציה רגשית גבוהה, מקצוענים, עם חשיבה יצירתית. מאחלת להם שישמרו על האווירה הזאת, על החברות ועל הקשר התומך והמקבל.

איזה דבר היית רוצה לשנות בבית הספר?

נראה לי שחשוב לעבוד על הקשר עם קהילות והישובים, שילדיהם לומדים בבית ספרנו. לשמור על צביון האופי הכפרי ממנו באים התלמידים ולהכיל את המיוחד והשונה בחברת הילדים. הייתי רוצה לשמר את הערבות הדדית והיכולת שלנו להירתם לפרויקטים ומבצעים בבית הספר ובישובים.

מה את מאחלת ליגור?

סיימתי את עבודתי בבית הספר. אני מרגישה שיש לי עדיין מה לתרום ואני רוצה להמשיך לתרום בחינוך, בתרבות ובכלל. הטבע קושר אותי למשפחה שלי ביקנעם ולזו שבניתי ביגור. הייתי רוצה שלא יהיה ילד ביגור, שיגיע לצבא ולא ידע מה זה "ההר הקרח", "המחצבה", "הסלע של גשמיאל" וכד', שימשיכו לטייל בפינות החמד המקיפות את יגור. שנדע רק ימים טובים כקהילה.

כן! יש לה פינה בלב והיא עושה לה מנגינות של אהבת הארץ, אהבת יגור, המשפחה, ואנשים בכלל.

"….יש לה ציפור קטנה בלב
והיא אולי כל התקוות
ולפעמים היא מרגישה
שהיא תשובה לאכזבות"

+++++++

איך שסיפורי חיים מצטלבים

תוך כדי שיחה עם ורד עלה שמו של הרב אריה לוין, המוכר בכינויו "רב האסירים"

"תגידי פנינקה יש לך קשר משפחתי לרב אריה לוין?" שאלה ורד

"כן, הוא היה הדוד של אמא שלי" ענתה פנינקה עוגן, המופתעת.

"והוא גר במשכנות ישראל?" הוסיפה ורד לשאול.

"כן"

"והשביל המוליך לביתם היה מרוצף באבנים קטנות?"

"נכון!"

"אז הוא היה שכן של סבא וסבתא שלי. דלת ליד דלת" סיכמה ורד את השיחה הנרגשת והוסיפה "בלוויה של סבתא שלי הוא ספד לה, סבתא הייתה גיבורה בתקופת המנדט הבריטי." לאורך כל השיחה בין ורד לפנינקה חשבתי לעצמי איך סיפורי חיים של אנשים שונים מצטלבים כאן ביגור. בהחלט מפתיע.

מי היה הרב אריה לוין?

הוא נתמנה ל"רב בית הכלא" בהמלצתו החמה של רבו, הרב קוק זצ"ל ושינה את הגדרת התפקיד ל"רב האסירים", כי טיפל באסירים. שמו הלך לפניו כי נהג במשך כעשרים וחמש שנים עוד מתקופת המנדט הבריטי, ללכת רגלית בכל שבת, לבקר את האסירים בכלא. בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי ואסירות המחתרות ועולי הגרדום בירושלים, לטרון, עכו ובית לחם. בהשקפתו, התרחק מפוליטיקה. כי חיפש את המאחד בין האנשים. בדצמבר 1950 הושבו לישראל גופות לוחמי הל"ה, שנפלו בינואר 1948. אנשי הרבנות הצבאית הצליחו לזהות רק עשרים ושלושה חללים. התריסר שנשארו בספק, הובאו לדירתו הצנועה של הרב, שהיה מקובל גם על משפחות הנופלים ובהסכמתם, קיים את זיהוי החללים בטקס הנקרא "גורל הגר"א", שיטת זיהוי המיוחסת לגאון ר' אליהו מוילנה. וכך בעזרתו הובאו כל חללי הל"ה לקבורה. סמוך לפטירתו עוטר הרב לוין בעיטור לוחמי המדינה על פועלו בתקופת המחתרות.

אמרו עליו "…אילו היו בדורנו, שלושה יהודים כר' אריה – היה המשיח בא"

לפנינקה ויוסי חרמוני, הוא לא היה "הרב של האסירים". הוא היה הדוד מירושלים. אצלו ביקרו כשאימם הייתה חולה ואושפזה בירושלים. לאורך כל חייו, היה שותף להם בשעות של שמחה ואבל. לשניהם העניק ספרי תפילה קטנים וכתב להם ברכות, בכתב יד ברור ובעברית. כשקראתי על פועלו ועל אישיותו, הרגשתי שפנינקה ויוסי, לא נפלו רחוק מהעץ ומעשים טובים עוברים כנראה גם בגנים… והתגעגעתי ליוסי.

 

 

 

.