זכרונות בית בת שבע – הלל לויתן

יעקב איילנברג היה המורה המיתולוגי להתעמלות.

בחורף היו מקיימים בבית בת שבע את שיעורי ההתעמלות: נעזרו במכשירי התעמלות וספורט: סולמות, כדורי כח, סוס קפיצות ועוד. בלי קשר לזה, יעקב גם הכין עם כל הכיתות מופעים לכינוסים שונים: כינוס "הפועל", "המכביה" ועוד. הוא ידע להגיע לכל ילד, גם כזה שלא הצטיין בספורט.

להלן אירוע שהיה לי עם יעקב: שנים לאחר שסיימתי את לימודיי בבית הספר, חזרתי ל"כרמל זבולון" כמנהל החטיבה העליונה. יום אחד מצלצל הטלפון, (כן, זה היה עוד לפני הסוללרי, ואז גם לא ניתן היה לזהות את המטלפן) באפרכסת אני שומע קול מוכר אבל ממש מזוהה. התחלנו לדבר בלי שאני מזהה מי בעל הקול. השיחה המשיכה כדלקמן

"אפילו תעמוד על הראש לא תזהה אותי!".

"אתה יודע כמה שנים לא עמדתי על הראש?"

"תזכור מי היה זה שהעמיד אותך על הראש".

אז נפל לי האסימון.

יעקב ביקש איזה שהוא אישור על שנות עבודתו, ומיד פתח בשאלות שונות על תלמידיו, איפה נמצא זה ומה שלומו של זה ועוד… היתה שיחה ארוכה.

אסיפות החברה

בבית בת שבע התקיימו אסיפות חברה של "החברה הגדולה" כיתות ז' – ט', מה שקרוי היום "חטיבת הביניים", ואסיפות החברה של "כיתות המשך", כיתות י' – י"ב.

ילדי כיתה ז' שזכו לכבוד להיות עם הגדולים, נכנסו לאסיפות הראשונות, במעין חיל ורעדה. זו היתה פעם ראשונה, מאז הגן, שהם זכו לאיזה שהוא קשר עם גדולים מהם.

הישיבה באסיפות היתה חוויה מיוחדת.  מלפנים עמד שולחן היו"ר, שהיה ילד מכיתה ט' חבר "הועדה המרכזת", ועל ידו, כחונך, אחד המורים.
(מבחינה זאת, אולי אפשר להגיד שגם אז כבר היה בית ספר דמוקרטי בלי, רק לא קראו לו כך)

לפניהם סודרו שורות ספסלים ארוכים.

על פי הקוד החברתי של הגיל הזה, באותם הזמנים, אסור היה לבנים לשבת על יד בנות ולהיפך. כך שישבנו בשרות ארוכות, מצד אחד הבנים ומצד השני  הבנות. בינינו לבינן חצץ מורה או מישהו מסגל בית ספר. לא משנה מאיזה מין, לעיתים קרובות היה זה פינייה פלד, איש "שיפור בית ספר" והאחראי על עבודת הילדים.

יעקב מחד ואסיפת החברה מאידך, מחוברים אצלי עם בית בת שבע