יו"ר: אמנון מאירי
עתיד הלינה בבלוקונים
בועז אוחנה: אם מישהו היה אומר לי לפני עשר שנים שאני כמזכיר אעמוד כאן באסיפה ואבקש את תמיכת הציבור בסגירת הבלוקונים לא הייתי מאמין. האסיפה הזאת היא המשך לאסיפה שבה אושרה תוכנית בניית 24 יחידות דיור בשטח הבלוקונים אם וכאשר יגור תחליט. התחייבנו שלפני כל התקדמות נביא את הנושא לדיון ציבורי באסיפה.
הסיבות לסגירת הבלוקנים
- השתנתה התפישה החינוכית שלנו. לינה בבלוקנים כבר איננה מתאימה למציאות חיינו ואינה טובה לבנים ולבנות. הנוער בעצמו "מצביע ברגלים" פחות מ 50 אחוז מנצלים את הבלוקונים ומתגוררים שם.
- התשתיות גרועות מאוד ויידרשו השקעות גדולות כדי להמשיך ולקיים את הבלוקונים במתכונת הנוכחית.
- השטח מסומן בתב"ע של יגור כמיועד לבניה וכפתרון למצוקת הדיור ביגור.
- ההצעה: לסיים את תקופת המגורים בבלוקונים, להכשיר מתחם נוער חדש בשכונת "הכרם",
סימונה אלוני לוי (יועצת ארגונית וחינוכית עובדת עם אירגונים בשינוי, מלווה מקצועית למערכת החינוך ביגור בשנתיים וחצי האחרונות וגם יועצת פדגוגית למערכת, מתגוררת בישוב "גן-נר", בגלבוע): יש לי את הזכות לעבוד כבר תקופה ארוכה עם צוות מקסים בדיון על עתיד הבלוקונים. התהליך מתארך כי אנחנו נתקלים בהמון אירועים שקשורים ישירות או בעקיפין לכך שהבלוקונים כנראה סיימו את תפקידם החינוכי ודרוש מבנה חדש לצרכים החינוכיים של בני הנעורים ביגור.
הסיבות להמלצת מערכת החינוך והנהלת החינוך לסגור את הבלוקונים קשורות להבנה שהלינה בבלוקונים כבר לא משרתת את הערך החינוכי של מועדון נוער ולעיתים אף קיימת תחושה שהיא פוגעת בו. בני הנוער נחלקים בין אלו שעבורם המועדון הוא הסלון והמטבח והבית, לבין אלו שהמועדון עבורם הוא מועדון נוער.
האנרגיה המושקעת במקום לטובת לינה של מיעוט משתמשים וההשקעה הכספית הכרוכה בכך עולים על התועלת שמופקת ממנו.
נתונים מהשטח
מספר הנערים והנערות בשכבת הגיל הרלבנטית – 46
מספר הנערים והנערות הישנים באופן סדיר בבלוקונים 7-8
מספר הנערים והנערות הישנים באופן לא סדיר בבלוקונים 4-5
מספר הנערים והנערות המחזיקים חדר אך ממעטים לישון בו – 11
צפי למסר בני הנעורים שיישנו בבלוקונים בזמן הקרוב זהה פחות 4-5 י"בניקים שעתידים לעזוב עם סיום שנת י"ב שלהם.
כלומר, מדובר במספר של בין 23-25 נערים ונערות שמדי פעם פוקדים את החדרים. ורק 7-שעבורם הבלוקנים הם כמו פעם.
הטיעון שאני, ויועצים אחרים, שומעת בקיבוצים סביב סגירת שכונת הנעורים, (יגור היא אחד האחרונים למהלך הזה) הוא מה שמכונה בשפה המקצועית, "הקשבה אוטוביוגרפית" כלומר, אנשים אומרים, "לי היה נהדר בלינה המשותפת ולכן אני מתנגד לסגירת שכונת הנעורים". מול הטעון הזה, שהוא מאוד רגשי, קשה לי להתמודד. יש ערך רב ל"הקשבה אוטוביוגרפית" ולנוסטלגיה בחיים שלנו אבל העולם השתנה. מה שעבד בעבר לא בהכרח עובד היום. מה שאיפשרנו לקרות בעבר לא בטוח שאנחנו יכולים לאפשר היום בתחום ההתנהגויות הסיכוניות של בני נוער. ישנה גם סוגיית המרחק בין מתבגרים להורים היום, שבכל מקרה הוא גדול מדי, ומחייב מתן אפשרות להורים לראות ולצפות כמה שיותר בילדיהם. הילדים חוזרים בשעות הקטנות של הלילה מהבילויים שלהם, עדיף שהם יחזרו הביתה למקום שמחכים להם בכל שעה שהם חוזרים. המודעות של הבנים והבנות, שהם חוזרים הביתה, ואנחנו ההורים, מזהים מיד אם הם תחת השפעת אלכוהול או דברים אחרים, עושה משהו טוב לתודעה של גבולות והתנהגות מרוסנת יותר.
את המערכת הקיימת מפעילים שני מדריכים שבאים כל בוקר לפגוש את אותם 7-8 נערים (לפעמים זה מסתכם ב 2-5) לשעה ולהעלות אותם להסעה. המחוייבות הזאת מאריכה ושוחקת את יום העבודה של המדריכים שצריכים להתמודד עם מסה של 46 בני נוער בשעות אחרות לגמרי. מדובר בהשקעה כספית וגם שחיקה בתפקיד המדריך.
מצב תחזוקת הבניינים גרוע מאוד (טחב, תקרות דולפות, תריסים רקובים) ומחייב השקעה גדולה ורצופה. כיוון שיגור לא משקיעה בכך המצב הולך ומדרדר במהירות. להזנחה יש גם מחיר חינוכי, בית מוזנח ולא מסודר משדר מסרים של חוסר בטחון וחוסר כיוון למתגוררים בו.
המצב שבו המדריכים הם המפקחים על אותם ילדים שישנים בבלוקונים מעביר אליהם את ההאחריות שצריכה להיות, לדעתי בידי ההורים. המהלך הכללי הוא העברת האחריות מהמערכת להורים, ואין סיבה שדווקא בגיל הנעורים תיהיה פירצה בעניין הזה. זה לא שהורים מתנערים או מזניחים אבל לנו כמערכת חינוך יש אמירה ברורה: ההורים ולא מדריכים ולא המערכת הם אלה שאחראים על הילדים. המדריכים לא אמורים לפקח אלא להיות "אחים בוגרים" ולפתח קשר רגשי משמעותי, לפתח מול הילדים יכולות הדרכה ליווי והנחיה ולא סטטוס של סמכות. שמטילים עליהם "לפקח" פוגעים באמון וביחסים בינם לבין בני הנער.
אנחנו כמערכת דווקא רוצים להגיע לכל אחד ואחת מהנערים והנערות בשכבת הגיל וצריכים להתמודד עם תופעה של קבוצה גדולה של בנים ובנות שמדירים את רגליהם מהמקום כי המועדון הפך "טריטוריאלי" כלומר לנחלתם של המתגוררים או הקבועים. הם מרגישים בו יותר בבית מהאחרים וגורמים לאחרים להרגיש זרים. היינו רוצים שהמועדון יהיה של כולם, ולכן צריך למנות סביבה של איפה ואיפה וקרובים ורחוקים. המועדון צריך להיות "ממלכת מבוגרים" קטנה, עם ממדים של ניהול עצמי. הנערים והנערות צריכים להתנסות בהפקת אירועים, הכנת ארוחות. זה קורה במקומות רבים כשהנוער מרגיש מעורב וקשור למקום. הקשר למקום נוצר על ידי המדריכים בפעילות הפגתית ("כפיית")- יצרנית (גינה, הכנת ארוחות), בניית קבוצה חברתית, חלוקת תפקידים ואחריות. התכנים צריכים להיות שכבתית, מותאמת לגיל ומגדר, עם תפקיד חינוכי לשכבות הבוגרות ביחס לצעירות וסביבה מאוד מובנית שגם מאפשר אוטונומיה ואחריות משותפת.
החזון הוא של מועדון י-יב, קמפוס שוקק חיים כמו בהרבה קיבוצים אחרים, מבנה נגיש ומזמין עם עמדות מחשב ושולחנות סנוקר ופינג פונג. מקום שאפשר לבוא לפתוח מקרר, לפגוש מדריך ולהרגיש בבית. זה לא מה שקורה בבלוקונים היום. דווקא מועדון כזה, פעיל וחם, ולא שכונת מגורים, יעודד לדעתי, תהליכים של לימוד גבולות, גיבוש קבוצתי וחינוך ערכי. מועדון כזה אם יפעל בצורה טובה יגיע אנו מאמינים למרבית בני ובנות הנוער שימצאו בו מענה ברמות שונות לצרכים החברתיים, הרגשיים והאינטלקטואליים שלהם.
(בתשובה לשאלה) איך מביאים את בני הנוער? על ידי איתור מדריכים מעולים (כמו שכבר ישנם), על ידי תהליכים שיוצרים מחוייבות ושייכות כמו אלה שמשתפים את הנערים והנערות באחריות למראה וקישוט המועדון והחצר, תכנון משותף של תקופות החופשים, ארגון ערבי בילוי מיוחדים. היום זה קיים בבלוקונים אבל רק מי שגר שם מרגיש שותף. מדובר במאמץ מאוד גדול בכל מיני רמות. צריך לפגוש אותם, להגיע אליהם לבתים, לגייס את ההורים. היום כבר המיתוג של הבלוקונים מרחיק חלק גדול מהילדים והמהפיכה שנעשה תשנה את זה.
(בתשובה לשאלה) עשינו אסיפת הורים, היגיע 20. לא המון. קודם כל זה אתגר גדול, הורים זזים כשכואב לילד שלהם או כשהוא מתלהב. קשה לגייס אותם לתהליך כללי של חשיבה לטווח רחוק. ויש גם את המצב ביגור. אולי זה מתוצאות הלוואי לשינוי ולהלך הרוח הציבורי. אולי הסיבה היא שהדיון הוא עדיין בצל "סגירת הבלוקונים" והתחושה היא אולי שהנושא מוצא. אולי כל הסיבות האלה גם יחד.
כשנגיע לעסוק ביצירה של משהו חדש, בכתיבת אמנה של שותפות, בבנייה של תקנון אחריות והתנהגות, יכולה להתחולל התעוררות גדולה.
בועז אוחנה: הדיון התקיים גם במזכירות ובהנהלת החינוך והיתה גם פגישה עם ההורים. רצינו לפתוח את המועדון בספטמבר. מדובר במבנה החיילים הבודדים בכרם. אנחנו פותרים עכשיו סוגיות הנדסיות שקשורות לבניין. התקציבים ישנם.
הלל לויתן: אין לי ילדים או נכדים בבלוקונים או בסביבת הגיל ואני לא בעל עניין. אבל אני שייך למחזור הראשון שהתגורר בבלוקונים. אני מציע שאחרי שתתקבל ההחלטה נקיים ערב נוסטלגי. בשנות ה 70 של המאה הקודמת קיימנו דיונים על המעבר ללינה המשפחתית. היתה אסיפה עם משה כרם, איש חינוך נשגב. מנהל סמינר אורנים. והוא אמר "מה אכפת לכם איפה הנערים ישנים, מה הם עושים כשהם ערים אתם יודעים? לזמן הזה תדאגו!" המשפט הזה נכון גם היום.
אמנון מאירי: לי הדברים שנשמעו כאן, הנער שמנהל את עצמו, מזכירים את הדיונים שלנו בכיתות ז-ט על החברה הקטנה והחברה הגדולה. ניהלנו וארגנו את עצמנו. והיו אסיפות אם להזמין את החיילים לריקודים (כי הם לקחו את הבנות)
גבי קרדוש: עזבו נוסטלגיה. צריך להסתכל קדימה. הנער ב ז-יב נמצא בשלב שבו אנחנו כחברה מכוונים ודוחפים לכיוונים שונים. אתמול התקבלה החלטת ממשלה שסטודנטים שיהיו מעורבים בפעילות חברתית יקבלו "ניקוד" שווה קורסים. כך גם לגבי חיילים המפסידים תקופות לימודים בגלל שירות מילואים. לחינוך הבלתי פורמאלי לחברה שלנו, ולנערים עצמם יש חשיבות בלתי רגילה. צריך לעשות את הכל שהנערים וההורים יהיו מעורבים בתהליך, כדי שזה יצליח. לנו צריך להיות ברור מה אנחנו רוצים לבנות בעזרת הדור הצעיר שאנו מגדלים כאן.
אמנון מאירי: האסיפה סגורה. ההחלטה התקבלה. אם תיהיה בקשה לדיון נוסף באסיפה נקיים אותו.