השינוי בקיבוצים מזווית אישית

הדס דניאלי ילין
ב-16 השנים האחרונות אני מלווה קיבוצים בתהליכים שונים – כיועצת ארגונית וכמנהלת. לקראת ההצבעה השלישית מצאתי לנכון לשתף אתכם במה שאני רואה וחווה מנקודת המבט הזו. כמובן, זוהי נקודת המבט האישית שלי, אך אני מסתמכת רק על מה שראיתי במו עיני.

התחלתי את דרכי בתקופה בה קיבוצים רבים חוו משבר, חלקם משבר כלכלי וחלקם משבר דמוגרפי, והשינויים באורחות החיים התחילו לקרום עור וגידים. אני זוכרת שנכנסתי לקיבוצים שהיו מבחינתי פאר התנועה הקיבוצית – וראיתי במו עיני את השבר: קיבוצים שנולד בהם ילד אחד בשנה (ולפעמים גם זה לא…); נוי מוזנח; חדרי אוכל שנסגרו ועמדו מיותמים; קיבוצים שבהם ביום בהיר אחד סגרו לחברים את התקציבים ועוד תמונות עגומות. באותה תקופה עסקתי בעיקר בליווי תהליכי השינוי בקיבוצים וקראו לנו "מפרקי הקיבוצים". היום, כשאני מביטה לאחור, אני מבינה שהתהליכים הללו הצילו את הקיבוצים – ניתן לראות היום בעיניים את הפריחה והצמיחה, גם הכלכלית וגם הדמוגרפית, שמתרחשת בכל הקיבוצים, גם באלה שלא היה ניתן לדמיין שישתקמו. השינויים באורחות החיים, יחד עם הסדר הקיבוצים ומהלכים כלכליים וחברתיים נוספים, תרמו לשיקומם ולצמיחתם המחודשת של הקיבוצים, וזהו בעיני אחד התהליכים המרשימים ביותר שקרו בחברה הישראלית בעשור האחרון.

היום, אני פוגשת קיבוצים שונים שבחרו דרכים שונות, כל קיבוץ לפי רצונותיו וצרכיו. ישנם קיבוצים שהלכו רחוק מאוד, ומקיימים מערכות ערבות הדדית מוגבלות והפריטו לחלוטין את רוב השירותים – אלה בעיקר קיבוצים שבהם יש מספר סטטוסים (עצמאות כלכלית, שכונה קהילתית וכו') – והיה קשה מאוד ליצור מערכות נפרדות לקהילה אחת – לדוגמא, קשה לשמור על סבסוד בחינוך, כאשר באותו גן לומדים 2 ילדים החיים באותו קיבוץ ומשלמים מחיר אחר למערכת בשל הסטטוס השונה שלהם.

אולם קיבוצים רבים השאירו את הערבות ההדדית, את רשתות הביטחון ואת המערכות הקהילתיות השונות כגון חינוך, רווחה, גיל שלישי ועוד – ברמה גבוהה מאוד. הסיבסודים נשארו על כנם גם 10 ו-15 שנה לאחר השינוי. אלה קיבוצים שמצאו נקודת איזון שטובה לכלל החברים. קיבוצים אלה מקיימים חברה שיוויונית יותר מכלל המדינה, חברה שנותנת מצד אחד לחברים שרוצים בכך להתפרנס וליהנות מפירות עבודתם, ומצד שני מבטיחה את החברים שצריכים זאת ושומרת על ערכי ליבה שחשובים לקהילה. בקיבוצים רבים לא מדובר על סטטוס קוו, אלא על בחירה חוזרת ונשנית, אחת לכמה שנים, בהתאם לחזון של הקיבוץ.

בקיבוצים שאני פוגשת רמת התרבות והקהילתיות לעיתים קרובות גבוהה יותר ממה שהיה לפני השינוי – גם מכיוון שאנשים צמאים לקהילתיות ומחפשים אותה מתוך מקום של בחירה ולא של כורח, וגם מכיוון שבשלב מסויים החברים מבינים, שאם הם לא יירתמו למשימות, הדברים לא יקרו וכך ההתגייסות גדולה יותר ונובעת ממוטיבציה פנימית אמיתית. חברים רבים שחששו מהשינוי מצאו את עצמם במקום טוב יותר מבחינה כלכלית, ומעט מאוד חברים נזקקים לרשתות הביטחון, ולכן גם החמלה והרצון לעזור למי שצריך באים מתוך הבנה עמוקה ורצון לשמור על החברים ולא מתוך כורח. מעטים חברי הקיבוצים המתחדשים שמספרים לי, שהיו רוצים לחזור אחורה לתקופה השיתופית (בשנה האחרונה פגשתי רק אחד כזה) – גם אם היו מתנגדי השינוי.

זוהי לא חברה אוטופית כמובן – יש עדיין הרבה מאוד בעיות וקשיים בקיבוצים המתחדשים, אולם לתחושתי, החברה הזו הגונה והוגנת יותר מהקפיטליזם החזירי (בעיני), שקיים היום בישראל מצד אחד, ומאידך יוצרת פחות קונפליקטים, מירמור ונסיונות לעקוף ולרמות את המערכת – מכפי שקיימים בשיטה השיוויונית הנהוגה אצלנו היום (אם מסתכלים למציאות בעיניים כמובן…). רק קיבוצים שיוצרים מחויבות רגשית וקהילתית גבוהה מאוד של כלל החברים למערכת ולכלליה מצליחים להישאר שיתופיים – ואנחנו, לצערי, כנראה לא ביניהם (והסיבות לכך אינן חשובות).

אין מנוס מלהתבונן גם על מה שקורה בקיבוצים שניסו להעביר שינוי ונכשלו. קיבוצים אלה נחלקים ל-2: קיבוצים שבהם השינוי לא עבר כלל – בהם, במקרים רבים, מי שלא רוצה להמשיך לחיות בשיטה הקיימת פשוט עוזב את הקיבוץ, והקיבוץ ממשיך להתנהל כקיבוץ שיתופי (ואולי מנסה שוב כמה שנים מאוחר יותר). מנגד, ישנם קיבוצים שבהם יש רוב לשינוי, אך לא רוב מספק. בקיבוצים אלה ניתן בדרך כלל לראות משבר חברתי גדול מכיוון שרמת המחוייבות המוסרית שנשארת לחברים לאחר שרובם רוצים לשנות את השיטה אך נשארו שבויים בה – נשברת, או אז הקיבוצים מחפשים "שוטר" ולא מנהיג. ההנהלה נשאבת לנסיונות שווא לעצור את הסחף, דם רע זורם בין החברים ובקיצור – הרבה עבודה ליועצים קהילתיים… לא המקום בו הייתי רוצה לראות את הקיבוץ שלי.

לסיכום – אני יודעת שההצעה שעומדת היום על הפרק לא מושלמת. היא לא יכולה להיות מושלמת. אבל היא יציאה לדרך חדשה שמובילה – על פי הניסיון המצטבר בכ-200 קיבוצים אחרים – למקום טוב יותר גם ברמה הקהילתית, גם ברמה הכלכלית וגם ברמה האישית.

בהצלחה לכולנו, הדס דניאלי ילין.