מיומנה של חוצנית – שם זמני, פרק ראשון

לפני כמה שנים הכרתי בחור. יצאנו לדייט, ועוד דייט, ועוד אחד. התאהבתי ממבט ראשון.

חברה משותפת הכירה בינינו."קיבוצניק. מלח הארץ", היא אמרה, ואני כבר הפלגתי בדמיונות על גבר מסוקס עם אצבעות גרומות, עובד אדמה מגיל שנתיים, טייס בצבא, בזמנו הפנוי חולב פרות להנאתו, כזה שירכיב את הילד שלנו על טרקטור.

מסוקס הוא אכן היה, ודברים התקדמו בקצב של מארש חתונה.

הגיע היום, באתי לבקר בקיבוץ. מי לא מכיר את קיבוץ יגור, כל יום שישי הייתי קורעת את האולטרסאונד, וכל שבת על הדרך עוצרים במשתלה לקנות מתנות בדרך לאירוח. אבל להכנס לקיבוץ? זה היה הנעלם האמיתי.

לקיבוצניקים האמיתיים יש ארומה מסתורית, כזו שהולכת יחד עם הבלורית והתואר, והאף שבשמיים. כי הרי ידוע שקיבוצניקים הם מלח הארץ אבל סנובים אמיתיים.

הגיע היום, הוזמנתי לקודש הקודשים – להכנס לקיבוץ.

איפה שגרים הקיבוצניקים האמיתיים, אלה שמעבר לבלאגן ולסטופמרקט.

הוזמנתי לארוחת שישי אצל ההורים של הבחור. כמו בכל פגישה ראשונה עם ההורים, הלב דופק, הייתי לחוצה, הזעתי בידיים, אבל הלחץ הגיע ממקום לא צפוי.

"יש מצב שיסתכלו עליך, אל תתייחסי"

חייכתי אליו בחיבה. חמוד הקיבוצניק שלי, על מה הוא מדבר?

אבל מודה שחשש החל מתגנב לליבי.

יצאנו מהדירה הפיצפונת שלו (לא שונה מדירה של הרבה רווקים עירוניים שאני מכירה, אז זרמתי), לעבר הבית של הוריו. אני לבושה במיטב מחלצותיי, כיאה לפגישה ראשונה כה חשובה, אוחזת בידו של המלח שלי, הסביבה פסטורלית, הרבה ירוק, רוח נעימה מבדרת את לחיי, ואז זה הגיע. מכל עבר הרגשתי אותם. המבטים.

האישה המבוגרת על הקולנועית (כלי שראוי לפרק שלם בפני עצמו) מאטה את מהירות נסיעתה, מצמצמת את עיניה אל מול שמש בין הערביים, ובוחנת. מלמטה למעלה, הלוך חזור. השפלתי את מבטי במבוכה, אולי יש איזה לכלוך על החולצה?

ואז הגבר עם הכלב, גם הוא מסתכל. והאישה עם העגלה, נועצת בנו מבטים, נתקעת על הידיים המחזיקות, ומחייכת לעצמה בסיפוק.

ואז הולכת לקראתנו משפחה, עם כמה ילדים ועגלול, וכולם בוחנים, ועוד זוג על קלנועית, ועוד אחד….

והבחור שלי מכיר את כל האנשים האלה, אומר שלום בנימוס, כולם משיבים לשלום, וממשיכים לנעוץ בי את המבט הזה.

אחרי שוידאתי שאין שום דבר מגוחך בהופעתי, שלא שכחתי ללבוש מכנסיים ואין כתם על החולצה, האדום בלחיי רק העמיק, והתחלתי לפזול אחורה, לחפש אופציות מילוט.

"הנה, הגענו" קול נעים העיר אותי מהמחשבות.

מולי עמד בית יפה, גינה מטופחת, נראה מבטיח. תגיד, מההההה… מה הסיפור עם המבטים?

הקיבוצניק שלי הסתכל עלי וצחק.

"את לא מפה, יש לך עוד ריח חדש כזה, של עיר. ככה זה, מסתכלים. הכי פשוט להתעלם. חכי שתכנסי למרכולית, ובטח למחסן תאים…"

רגע, מה? מה זה המקומות המוזרים האלה שהוא מדבר עליהם, אנחנו בישראל, שנות האלפיים, מה קורה במקום הזה, שאני גרה ממש לא רחוק ממנו כל חיי ופתאום נדמה שמתקיים בו איזה יקום מקביל, של מבטים נעוצים וחוסר לגיטימציה לצעוד בשבילים אם הבגדים שלך לא סומנו בחיים?

אז הארוחה הייתה נהדרת, אפילו שהשניצלים טוגנו בחדר אוכל, ואני התאהבתי עוד יותר. באותו יום הבנתי שפה מקומי. על הכרמל.

קרוב לבית, אבל כאילו החתמתי דרכון בחותמת בלתי נראית, ועברתי לארץ אחרת, ארץ עם שפה משלה, מנהגים משלה, ארץ בה כל שעשיתי עד כה בחיי נמחק ואני צריכה להוכיח את עצמי מחדש, כי אני לא התקלחתי אתכם במקלחות המשותפות, אני לא הורדמתי ע"י שומרת לילה והפעם הראשונה שראיתי פנים של חדר אוכל היתה שהתגייסתי לצבא.

וכך מתחיל מסענו, מסעה של עירונית שמנסה בגמלוניות להכנס אל תוך חיי הקיבוץ השוקקים והסוערים. ולהבין מי נגד מי.

המשך יבוא.