מיומנה של חוצנית – שם זמני, פרק שני

תקציר הפרק הקודם – באתי, ראיתי, התאהבתי

מהרגע שנולדתי, ההורים שלי חינכו אותי שאוכל לעשות הכל, ושאני עומדת בפני עצמי. נבחנתי תמיד עפ"י ההישגים שלי – הציונים, התארים, הכישורים, מקום העבודה, המשכורת.

אבא שלי היה מביט בהישגיי בעיניים גאות ומפנטז שלפני השם שלי יתנוסס התואר דוקטור. חלם שיוכל להשוויץ בפני כל חבריו לעבודה שהבת שלו היא דוקטור.

מהרגע שנכנסתי ליקום המקביל, הוא קיבוץ יגור, נוסף עוד פרמטר.

בילינו אחה"צ משותף יחד, מתוך כוונה לאכול ארוחת ערב ביתית.

לבשל יחד במטבח הפצפון, כפי שדמיינתי לי במוחי הקודח ורודף הרומנטיקה – לא בא בחשבון. אז לפחות נעשה קניות יחד. גם זה בילוי זוגי שצריך לסמן עליו וי בדרך למטרה הרצויה – החורשה.

"את רוצה לבוא למרכולית?" הוא שאל. "כן, בטח," עניתי בקול בוטח, מדמיינת לעצמי איזה גזלן שיושב בחנות מכולת קטנה ועושק את המקומיים. ממש כמו בשכונות בעיר.

קניות אני מכירה, בקניות אני טובה. פה אף אחד לא יצליח להפתיע אותי.

נכנסנו למרכולית. המקום שוקק חיים, אנשים נשים וטף, וכולם מחייכים, מכירים אחד את השני, מדברים. איזה כיף פה, חשבתי לעצמי, אפילו כבר קצת התרגלתי למבטים.

הבחור צעק שהוא הולך לקחת ירקות, ואני נשארתי במדפים של היבשים, בוהה באיזה קורנפלקס דיאטטי, כשלפתע ניגשה לעברי גברת, מחייכת חיוך גדול. החזרתי לה חיוך מנומס, ואז, היא פצתה את פיה.

"של מי את??"

הסתכלתי אחורה, לא היה שם אף אחד.  גם לידי לא היה אף אחד.

"סליחה… לא הבנתי…."

האישה המשיכה לחייך, אבל זיק של חוסר סבלנות התגנב  לעיניה – "נו, למי את שייכת??"

"אהההה…. לעצמי? אני לא שייכת לאף אחד…." בהיתי בה ולא הבנתי באמת ובתמים איזו תשובה אני אמורה לתת. אף פעם לא נשאלתי שאלה כזו.

""לאיזו משפחה את שייכת???" עכשיו כבר אי אפשר היה לטעות בטון קצר הרוח והסקרן.

פתאום הרגשתי משב רוח מתנשף מאחורי – "היא איתי, איתי" מלח הארץ שלי הגיע להצלה, כשאני כבר מלאה בזיעה, על אף המזגן שעבד בשיא כוחו בחום המפתיע של סוף מאי תחילת יוני.

"האאאא…." התרשמה הגברת, חייכה, מרוצה, בחנה אותי והמשיכה לדרכה, לא לפני ששמעתי אותה ממלמלת לעצמה – "יפה, יפה, אני כבר לא מכירה אף אחד פה בקיבוץ…."

תקעתי מבטים בבחור, כשבתוך כל עין מרצד סימן שאלה גדול. "מה קרה פה הרגע??"

"בואי, בואי, נלך לשלם ואני אסביר לך".

"טוב, אבל הפעם מתחלקים חצי חצי" –  צייצה הפמיניסטית המתאוששת שבתוכי.

הוא חייך, שלא לומר, גיחך, הפטיר איזה מספר לקופאית, שהעבירה את המוצרים לארוחה המושקעת שלנו, והלכנו. בלי לשלם. סימן השאלה התחיל לגלוש כבר מעבר לעיניים.

התחלנו ללכת לדירה הקטנטנה, והמסוקס שלי התחיל להסביר לי מה זה תקציב ומה קרה עכשיו בקופה, שכל מה שהוא היה צריך לעשות כדי לקנות את המוצרים היה להפטיר איזה מספר וללכת איתם הביתה.

"אז רגע…. אני יכולה לרוקן את המכולת רק באמצעות מספר?? התחלתי לחייך חיוך זדוני, "יש פה גם בגדים? אבל רגע, עזוב את המספר, באיזו שפה הגברת הזו דיברה? למי אני אמורה להיות שייכת, אני שייכת לעצמי!"  הצהרתי מולו, שיבין שגם אם באתי מבחוץ והוא מקומי, אף אחד לא קונה אותי.

"כן, ככה זה פה. כולם צריכים להכיר אותך, וככה מכירים אותך, לפי המשפחה אליה את שייכת".

ברגע זה התחיל השיעור הראשון שלי בהלכות יגור. – "לא משנה איך את מסובבת את זה, תמצאי קרובי משפחה רחוקים בקיבוץ. כולם קרובים של כולם, וכמובן שיש היררכיה של משפחות דומיננטיות יותר או פחות". "ככה את מקוטלגת אצל חלק מהאנשים, לפי איזו משפחה את שייכת".  בהיתי בו, שותה את הסבריו, ותוהה לעצמי האם בכפר דרוזי עסקינן או בקיבוץ אשכנזי מובחר.

הוא התחיל לפרט את נפתולי המשפחה שלו ואיך הוא קשור לכל חבר ילדות גם בקשר משפחתי, ואני לאט לאט מאבדת קשב. בחיים לא אצליח להבין מי נגד מי פה.

"טוב", חתכתי, "הבנתי, כולם היו פה עם כולם, אני רעבה, מי מכין אוכל?"

– "שבי, אני אכין, תתרווחי לך בינתיים"