מיומנה של חוצנית – שם זמני, פרק שלישי

תקציר הפרקים הקודמים: אני לא שייכת לאף אחד, אבל פה כדי להשאר.

אז לפני שהכרתי את יפה הבלורית שלי, קיבוץ מבחינתי היה מושג מספרים או סרטים ארכאיים, כאלו שמתארים תמונה רומנטית של אנו באנו ארצה, עבודת כפיים, זיעה ניגרת על המצח, בנות עם סרפן, מתנדבות משבדיה, השתובבות בגורן והתעללות בילדי חוץ (מישהו אמר סבונים?).

וגם מבצע סבתא.

סרט שדקלמתי מאז היותי בת עשרה עירונית ופוחזת.

היינו יושבים ורואים אותו שוב ושוב. אף פעם לא היה נמאס. ככה התוודעתי למושגים כמו חדר אוכל בקיבוץ, בריכה קיבוצית, ועדת ריהוט, וכמובן ש"הקיבוץ לא יממן לוויה או חתונה של מי שלא חי בו בשנתיים האחרונות".

מאז עברו כמה שנים, ואני השארתי את מבצע סבתא מאחור, כסוג של אגדה מצחיקה ו(לא) אורבנית. מי חשב שזה באמת ועדיין קיים?

יום אחד, הקיבוצניק שלי, שכבר התחיל להבין שגורלו זימן לו בחורה סקרנית (שלא לומר חפרנית), יצא בהצהרה – "היום את הולכת איתי לראות אסיפה!"

פלבלתי בעיניי בחוסר הבנה. אני מכירה אסיפת הורים, ואנחנו עוד לא שם, ואני מכירה אסיפת דיירים, ואני בספק אם יש טעם לעשות אסיפת דיירים ל 3-4 דיירים שאנחנו יושבים איתם למטה בכיף כל יום, על איזו אסיפה אתה מדבר?

ושוב הוא התחיל לפלוט מילים מוזרות – "באמצעות האסיפה מחליטים החלטות בקיבוץ. כל חבר מציג את עמדתו, וככה הציבור מחליט החלטות שנוגעות לאורח החיים שלנו". –  "אנחנו קיבוץ דמוקרטי", הצהיר בגאווה, "עם המון אנשים שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים", מילמל בציניות מתחת לשפם, ואני לא פספסתי את זה, סקרנותי ניצתה.

אודה ולא אבוש – אני טיפוס אנתרפולוגי וסקרן, אוהבת להכיר לעומק את הסביבה שלי וסביבות חדשות. התכנון שלו לבילוי היה נשמע מושלם עבורי.

הגענו לאולם בו מתקיימת האסיפה באיחור של דקה. כמובן שהייתי לחוצה שנאחר וכולם יסתכלו עלינו, אבל כשנכנסנו הבחנתי באדם אחד משועמם לועס עוגת הבית, אדם שני מפהק אל תוך הקפה שלו, מסתכלים עלי בסקרנות מהולה בפליאה, כאומרים – ET הגיע לבקר אצלנו באסיפה? או לפחות כך הרגשתי.

לאט לאט (ממש לאט) טפטפו האנשים. תחושת החייזרות לא חלפה, ניסיתי להצטנע בפינה, אבל הרגשתי כמו פיל בחנות חרסינה. או כמו עירונית באסיפה בקיבוץ.

סוף סוף, באיחור לא כ"כ קליל, התחילו את האסיפה, ואני הרגשתי שהתחיל הסרט.

אנשים שעד כה לא ראיתי פצחו פיהם והחלו לדבר דיבורים כבדי משקל, על החלטות שצריכות להתקבל בקיבוץ, בשפה כזו של פעם, עם פרוטוקול, רשות דיבור, עם מושגים כמו "חברים יקרים", "תקנון" "הציבור צריך להחליט".

הרגשתי איך כל נושא קטן הוא בנפשו של כל נואם, שנאם נאום חוצב להבות על דברים שלא הבנתי, וגם בנפשו של זה שעמד מאחורה וכל הזמן קטע אותו בלהט משיחי, סתר את דבריו והתנצח איתו על כל דבר שאמר.

נסערת, פניתי לבן זוגי ושאלתי אותו האם היו פעם מכות בישיבה.

הוא הסתכל עלי והתחיל לצחוק. "את מדברת על שני אלה? הם החברים הכי טובים, זה התחביב שלהם להתלהם באסיפה אחד על השני, אח"כ הם יושבים במרפסת יחד וממשיכים להתווכח על כל החלטה"

המשכתי להקשיב, והתחלתי להתלהב. הסרט החל לקרום עור וגידים מול עיניי.

"תגידי, לא משעמם לך? את לא רוצה ללכת? אפשר ללכת אם את רוצה" הסתכלתי בעיניו העייפות של בן זוגי בפליאה מעורבת בהתלהבות – "נראה לך שמשעמם לי? אני מרגישה כאילו נכנסתי לתוך מבצע סבתא! איך לא אמרת לי אף פעם שאתה חי בתוך סרט??"

המשכתי לשתות בצמא את דברי החברים, אלו שנאמו, אלו שרטנו, אלו שצעקו, שהתעקשו על עמידה בתקנון, הייתי במתח האם יתנו לחבר בשולחן השמאלי לדבר, על אף שהנושא אותו הוא מעלה אינו נמצא בסדר היום, הזדהיתי עם המזכיר שנראה אובד עצות על מול הדיון הסוער שהתנהל מול עיניו, ואף אחד לא שעה להפצרותיו, והנה, פתאום, נגמר. כולם שתקו,  עלו על הקולנועיות שלהם וחזרו הביתה לאיטם, ממשיכים את הויכוח גם תוך כדי נסיעה.

הלכנו הביתה. "מהיום", יצאתי בהצהרה שהידהדה כלפי מהעצים – "אנחנו מקיימים אסיפה בבית. אם אתה רוצה ללכת לשתות בירה אצל חברים, אתה צריך להעלות את זה בפני הציבור, לבקש רשות דיבור, כמובן שיש צורך לאשר קודם כל את סדר היום וסדר הדוברים, וככה נחליט החלטות אצלנו בבית!" מלח הארץ שלי הסתכל עלי, גלגל את עיניו כאומר – אלוהים, יצרתי מפלצת, ומלמל – "בואי, בואי לישון".

תכלס, צחוק צחוק, אבל מי חשב שיום אחד גם אני אשב סביב הבריכה, יחד עם אלון, "A tree. A very solid one. The best tree in the forest.."