חלום ומציאות

לרשימתה של יעל סט-רשף בדפי יגור האחרון – "כלכלה שיתופית – חומר למחשבה".

אבישי שורש

הכלכלה השיתופית, והקיבוץ הוא הדוגמא הטובה לכך, מבוססת על השתתפות שווה בצריכה ועל שותפות שווה ביצירת המקורות. התהליך שעברה החברה העולמית, בכל הנוגע לתקשורת האישית, טלפון סלולרי, ולרשתות החברתיות הפך את תושבי כדור הארץ לכפר גלובלי אחד. המצב הזה כמובן לא פסח על חברתנו ואנו הפכנו, לטוב ולרע, ליותר אינדיבידואלים במובן זה שכל בית אב קובע לעצמו את מטרותיו ושאיפותיו על פי יכולותיו. השינוי שאנו עוברים עכשיו הוא הביטוי המזוקק של כך.

לכן אני מופתע מהרשימה למעלה שעולה ממנה לטעמי איזה ניסיון לחזור אחורה שנית לעולם שאינו קיים.

איני חושב שרכישת ציוד כביסה אישי על ידי משפחות וחברים ביגור (לאור מחירי הכביסה החדשים והנוחיות שבכך – ואני לא ביניהם) צריכה לגרום לנו, וכך אני מבין את רשימתה של יעל, לרצות לחזור לעבר ולהחזיר את סבסוד המוצרים והשירותים. דווקא הסבסוד הוא  בזבוז משאבים ומנוגד לכל כלכלה  – שיתופית ולא שיתופית. זה בדיוק הסבסוד שהיה קיים עשרות שנים בחברתנו והביא לתהליך השינוי.

הכלכלה השיתופית  איננה בהכרח ״ערוץ רווחי יותר״ כמאמר הכותבת. ולראיה העובדה שסגנון חיים זה שמור למעטים שבמעטים והתנועה הקיבוצית שהיתה אחד מהם, השילה ממנה, ברוב הגדול של הקיבוצים, את העול הזה.

הניסיון לתת כלכלה זו גוונים אידיאולוגיים כנראה לא תופס יותר ו"בזבוז משאבים מתכלים" אינו ממין העניין. בנושא זה הגישה העולמית, בלי קשר איזה כלכלה אתה מקיים, היא ברובה הגדול אחידה ומטרתה להגדיל מקורות אנרגיה מתחדשים.

יש להכיר במציאות שאנחנו צורכים פחות שירותים משותפים מסיבות שיקולי נוחות ורציונל כלכלי של מרבית החברים ועל ההנהגה המקומית להתאים את גודל השירותים המשותפים לרמת השימוש בהם.

 

נראה לי כי שחלום הכלכלה השיתופית נשאר על הרציף ורכבת המציאות כבר עברה.