צומת יגור המקום של חברי יגור
לקראת פתיחת מדור חדש להורים ב"אתר יגור" ובפייסבוק
חשבתי איך לפתוח את המדור החדש שלי שעניינו הורות. תוך כדי ניסיונות להעלות רעיונות, ניגשה אליי בתי בת ה 7.5 ולחשה לי בקול מתוק משוקולד- "אימא, אנחנו יכולות לשחק פה בשקט?" היה זה בצהרי יום שבת, כשהקטנים הלכו לישון לאחר בילוי (מתיש להורים) בבריכה. והגדולות, כמוני, סרבניות שנ"צ מלידה, ישבו יחד בקומה העליונה של מיטת הקומתיים והמציאו משחק. שמעתי אותן מדברות, סופרות, ממציאות מילים ושמות וצוחקות צחוקים מתגלגלים כאלה, וידעתי שזה עוד שנייה מגיע, והן יעירו את הקטנים. אז נהגתי כהורה בוגר ואמרתי להן: "אתן לא מצליחות להיות בשקט, תיכנסו לחדר אחר ותסגרו את הדלת בבקשה, אתן מעירות את האחים שלכן". שמעתי בקולי קצת פולניות. אבל היה בי קול אחר שרצה להקשיב לצחוקים המתגלגלים, מתרגש מהעובדה שהמציאו משחק מתוך השעמום, והקול הזה שלי שגם רוצה להשתגע בצהריים ולעשות בלגן ורעש.
אז מה זה הורות בשבילי? המקצוע הכי חשוב, אותו לומדים באוניברסיטה של החיים, ודורש להיות אומן של גמישות, נחישות, מסירות וג'ינגול. הורות זו אומנות. והחלטתי להתייחס למדור הזה כסוג של בד קנבס ריק, שעליו אצור קולאז' של ציורים ודימויים של מה זה להיות הורה בשבילי, ולהביא גם דברי חכמים, מקצוענים בתחום ההורות והפסיכולוגיה של הילד, מהם אפשר קצת ללמוד. לתוך הקולאז' אכניס גם צבע והומור, כי בעיניי היכולת לצחוק עם הילדים, והיכולת לצחוק גם על עצמנו חשובה לא פחות, כי הכול הבל הבלים!, ואנחנו ההורים המותשים, נתגעגע. כן נתגעגע לקריאה של 500 פעמים ביום – אימא! תביאי לי, אימא! הוא צבט אותי, אימא! איפה החולצה של כוח פי ג'יי. וזאת, למרות שאבא יושב בסלון, 30 ס"מ מכולם, ונהנה מהחדשות. וגם אבא יתגעגע עוד כמה שנים לריצות ולרעש בבית, ולחיפוש אחרי אבא שישים פניסטיל על הפצע המאוד ! חמור, או ייקח את כולם לסיבוב בקיבוץ ויראה להם איפה ישן בתור ילד, כשלא היו ישנים עם ההורים, וירכיב את הצעצוע המסובך שאימא העבירה לו מיד.
כי הזמן הוא הדבר היקר ביותר, ובואו נעצור לרגע ונביט בחיוך על מה שקורה לנו ההורים. אנחנו, ההורים, קודם כל אלופים. בואו נחמיא לעצמנו, כי מגיע לנו! כי כמה זה מסובך לעשות שלוש מאות משימות יחד: להלביש בבוקר, לקחת לרופא, להתערב או לא כשהם רבים, להקשיב בפעם המי יודע כמה לשיר שלמדו לשיר בגן, עם עצירות ואז מההתחלה, לקלוע צמות, ולפרום ולעשות שוב כי יצא עקום, להגיע למסיבות סיום, לעזור בשיעורי בית, להרגיע, לייעץ, להסיע ממקום למקום ועוד ועוד. הרשימה אינסופית ממש. ובתוך זה אנחנו עוד דברים. אני, למשל, זוכרת משהו מאד מעורפל מעצמי- כי אנחנו שוכחים מרוב משימות איך קוראים לנו. ומבחינתי, הורות זה מקום ראשון לפני הכול. האהבה היא מה שנשאר אתנו בסוף היום ובסוף המסע שלנו בעולם הזה. והמוטו שלי זה לנסות להיות ההורה שאני הייתי רוצה שיהיה לי – אתגר ברצף האתגרים של החיים.
קרן שמש בוהקת נפלה לי על המחשב ואני נזכרת שהגיע הקיץ, רגע לפני כל השינויים הגדולים של כיתה חדשה, גן חדש, ומורים וחברים, ושוב להסתגל, ושוב הזמן עובר.
אז המדור הזה נועד לעצור, להתבונן, להירגע, לצחוק, ולזכור שהעניין הזה של הקושי, הנסיעה ברכבת ההרים הזאת תיגמר עוד מעט, ואז נרד, מותשים ומסוחררים ונביט סביבנו ונבין שהגיעה שעת הסגירה, והילדים הלכו כל אחד לענייניו. יש שיקראו ויגידו- הלוואי, שיגיע כבר, מבטיחה שיגיע? עבורי, רכבת ההרים הזאת היא הכיף שלי, היא הדרך והמטרה. ואני מזמינה אתכם, הורים, להצטרף איתי למסע, ולעצור קצת בדוכנים ולאכול צמר גפן מתוק אפילו. להיות גם הורים וגם קצת ילדים בעצמנו. אז עד לפעם הבאה – נשימה עמוקה וטפיחה על השכם. ממני, הדס
הדס גרודמן
