צומת יגור המקום של חברי יגור
אין לי זמן לנשום. לכם יש? קורה שאתם פתאום שמים לב שלא לקחתם נשימה עד הסוף, או עצרתם נשימה מרוב לחץ, מהירות, מהחיים? כמה פעמים מצאתי את עצמי אומרת בלב – שנייה, לנשום. הורים יקרים, כולנו בסירה מתנדנדת, חורקת, מנסה לצלוח את הגלים, הרוח והסערות. ומייחלת להגיע לאי של שקט.
הזמן הוא אחד הנושאים ה"חמים" בגידול ילדים. זה מתחיל בהתארגנות בוקר –הזמן הקצר הזה שנמשך לנצח כשאנחנו ממהרים. למשל, השכמות- למי יש ילד (לי למשל) שלהעיר אותו זה בערך כמו לתלוש שערה משפמו של אריה רעב, מי מכיר את הפגנות הילדים "לא לצחצוח שיניים", וכשההפגנה מתפזרת- הם נעמדים מול הראי ודווקא אז- נזכרים להתאמן על שיר שלמדו בגן? מי נתקל בילדים שתמיד "רוצים לבד" כי הם כבר גדולים ואתם סופקים ידיים בשביעות רצון, אבל אז הם חייבים! עזרה ובלעדיה הם אבודים. ומכירים את הפעילות בסלוו מושן של נעילת הסנדלים האינסופית ביציאה? ויש אותנו, סתורי שיער ובוערים מבפנים כמו הר געש פעיל, מייחלים להגיע לשקט. של העבודה. ואנחנו מג'נגלים בין ניעור הילדים החוצה לסידור עצמנו, ולפעמים מגלים שבכלל שכחנו את הפלאפון וזה כבר אחרי שכולם יצאו. ויוצאים לפזר את כולם, הכול ברעש, קריאות באוויר נו, אימא, אבא, די ואז נפרדים. בנשיקה ואהבה גדולה, כי ככה זה משפחה, ובמהלך היום נשכח את הבוקר הזה.
עד לשעה 16.– אימא אבא מה עושים היום? רוצים בריכה רוצים כולבו תתקשרי לחברה, למה היא לא עונה, ולמה לאחותי באה חברה ולי לא, ודרמה, שלא לדבר על התיאבון של שעה 16. לכאורה – זה עתה הם סיימו תענית בת שלושה ימים, כאילו 4 הארוחות שאכלו עד השעה 16 לא היו שם מעולם. מה, ייתכן שיש לילדים קיבה נסתרת רואה ואינה נראית? ואתם אחרי יום עבודה הכי בא לכם זה קפה בשקט- אבל לא! אימא! שוקו! אני רעב!, מה עושים?, ואפילו שהקפה עומד ממש קרוב אליכם, אתם שוכחים ממנו ומוצאים אותו יתום וקר אחרי שעה וחצי, מופתע לראות אתכם. אז עם ילדים קודם כל אין לנו זמן לעצמנו. וזה ברור כי זה חלק מההורות, לא? כמו חוסר שינה עד שהם מסיימים את גיל ההתבגרות, בגיל 30 בערך.
לגבי תפיסת הזמן – היפה עם קוצר הזמן הזה, זו העובדה, שלילדים הקטנים – אלה שגובים את רוב זמננו, אין מושג ברור של זמנים, "אתמול היה לי יום הולדת והבאת לי עוגה עם טרקטור". הכול נכון למעט העובדה שזה קרה לפני שנה. ומחר אני הולכת לבית ספר, נכון שזו התוכנית בעוד כחצי שנה מהיום. וגם אם מבחינת הגיל יש להם כבר מושג של זמן, אז איכשהו הוא "נוזל" אחרת משלנו. אם אחפש דימוי מתאים, בעוד הזמן שלנו הוא כמו טיפות מים שמטפטפות בקצב אחיד ברעש מברז מקולקל ושומעים כל טיפה, אצל הילדים זה כמו עיסת "סליים" מתפשטת לכל הכיוונים. יש להם זמן ובשפע, אז מה אם יש עוד 5 דקות והאוטובוס יוצא, יש מלאאא זמן. אז יש גם התנגשות בין תפיסת הזמנים שלהם ושלנו. בבסיס של זה יש גם את הידיעה שלהם, שיש מי שדואג לזמן שלהם, שזה אנחנו.
ועוד עניין שקשור לזמן, מהותי לידיעה שלנו ההורים. מחקרים עכשוויים בנושא הקשר בין ההורים והילדים בדקו את השאלה מהו המרכיב המשמעותי ביותר בעיניי הילדים בקשר עם ההורים. היה רוב מוחלט ובלתי מעורער לנושא זמן הבילוי עם ההורים. מה שאנחנו מכנים "זמן איכות", הוא, ללא עוררין הדבר החשוב ביותר לילדים בקשר, והדבר המלמד, והנזכר ביותר לאורך השנים גם בבגרות. ולא ממש משנה מה עושים עם ההורה בזמן הזה, כל עוד הילד יודע שהזמן מוקדש לו. זה יכול להיות משחק משותף, אפייה יחד, יציאה להליכה, שיחה לפני השינה, או בילויים בקניון, המון אפשרויות אך הזמן עם ההורה הוא המשמעותי ביותר. אם אתם הורים אלופים הרי שאתם יודעים להקדיש לכל ילד זמן פרטי, מודה שאני לא מצליחה אבל מקווה ש"אמצא את הזמן" לכך. ילדים שקיבלו זמן כזה פרטי עם הוריהם מדווחים על קשר טוב יותר עם ההורה, רגועים יותר, ובעלי בטחון עצמי גבוה יותר.
ולסיום, מה שאני רוצה להגיד לי ולכם- בואו לא נשכח שיבוא יום, מהר משתכננו כי הזמן נוטה לברוח, והילדים יגדלו ויהיה לנו זמן בשפע לעצמנו, ואפילו נצליח לישון. הממ, מוזר. ונתגעגע לשיגועים האלה. אז אני ממליצה לי ולאחרים. בואו ננסה קצת לעצור. את הזמן אי אפשר, וחבל, אבל אפשר לראות בו מטרה, ולהקדיש אותו לאהבה, חיבוקים, לעשות אותו מיוחד ובלתי נשכח עבורנו ועבור ילדינו.
הדס גרודמן
