צומת יגור המקום של חברי יגור
לאור הימים הקשים שעוברים על כולנו פה ביגור, בחרתי לכתוב על נושא המוות, שנרצה או לא, הוא חלק ממציאות חיינו. העיסוק במוות הוא קשה וכבד, וכשאנחנו נחשפים למות אדם שקרוב אלינו, שהכרנו, על אחת כמה וכמה מות פעוט, הדבר מטלטל באחת את תחושת האחיזה שלנו במציאות. המוח שלנו לשמחתנו מייצר מנגנונים הידועים כ"מנגנוני הגנה" שתפקידם לווסת, להרגיע, ולשמש חיץ בינינו לבין כמה עובדות קיומיות קשות. מנגנון הגנה חשוב ביותר הוא ההדחקה, שפועל כך, שהרגשות והמחשבות הקשות על עובדת המוות נדחקות לאזורים אחוריים של המוח ושוכנים שם כדי להגן עלינו מהצפה והתפרקות. לרוב האנשים עובדת היותם עוברי אורח בעולם וזמניים אינה עובדה שקל לעכל אותה. הטלטלה שעברה על כולנו עכשיו הותירה אותנו בהלם, כי היא מציפה ומעלה את המחשבות והרגשות המודחקים חזרה לתודעה. אליזבת קובלר רוס ז"ל הייתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית, חוקרת חלוצה בתחום המחקר החברתי של המוות שהחלה את עבודתה עם חולים סופניים. היא פיתחה מודל שמתאר חמישה שלבים שאנשים עוברים באופן אוניברסאלי בהתמודדות עם אובדן- בין אם אובדן אדם קרוב, מחלה קשה, גירושין, או פיטורין. השלבים נעים מהכחשה "זה לא יכול להיות" הנובעת מקושי לקבל את המציאות הקשה, דרך כעס "למה אני", מיקוח (אופייני במקרים של התמודדות עם מחלה סופנית – אני אעשה הכול רק תן לי כמה שנים לחיות), דיכאון – "למה שווים החיים שלי, למה לקום בבוקר", ולבסוף השלמה. קובלר רוס טוענת שקבלה מופיעה אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה. קבלה של המצב מאפשרת תהליך של פרידה והשלמת תהליך האבל. המודל מדגיש, שאובדן גורר אחריו תהליך רגשי שחשוב מאד להשלימו, תהליך האבל. אם אשתמש בדימוי לתהליך- כאשר הנפש עוברת טלטלה כמו מות אדם קרוב, הנפש נפצעת, וכמו התהליך שעובר הגוף בטיפול בפצע, הפצע שותת דם, אחר כך הדם נעצר והפצע מעלה מוגלה, עד שמתייבש לבסוף והעור חוזר להיות שלם. אי אפשר לדלג על אף שלב כדי להגיע לריפוי. אם לא יתגשם כל זה, יש סכנה להתמוטטות והתפרקות הנפש.
אני גדלתי במשפחה שכולה. אבי נהרג במלחמת יום הכיפורים כשהייתי בת שנה. לאורך השנים גדלתי עם "העובדה" שאני יתומה מאב. מסר נוסף שהועבר לי על ידי הסביבה הוא- בגלל שהיית כל כך קטנה ולא הספקת להכיר את אבא שלך, אז נפגעת פחות. לקח לי הרבה שנים אחרי כן כשלמדתי באוניברסיטה להבין, עד כמה התפיסה של האובדן שלי הייתה מוטעית ומושתתת על בורות. כל אדם, החל מרגע לידתו ועד מותו יחווה אובדן של אדם קרוב בצורה טראומתית ובעלת השלכות נפשיות ארוכות טווח. מה שמשתנה עם השנים היא תפיסת המוות. כי תפיסת המוות של ילד בן שנה שונה מאד מתפיסת מוות של ילד בן 6 ונערה בת 16 וכולי. אביא מספר עובדות כדי לפזר את הערפל הקיים בנוגע לאובדן
תפיסת המוות אצל תינוקות – למרות שלפעוט אין יכולת לתפוס את סופיות המוות, מאחר שמבחינה קוגניטיבית אין עדיין את יכולת ההפשטה הדרושה לכך, הרי שפעוט חש בכל רמ"ח איבריו היעלמותו של דמות משמעותית מחייו. דמות של אימא או אבא או אחים שנעלמת מחיי התינוק מותירה חלל עמוק ביותר, ונהפוך הוא, הנזק הקיים בהיעלמות של אדם קרוב בשלב טרום מילולי של התינוק, הוא נזק קשה מנשוא. הילד לא יכול להבין מה קרה ולאן נעלמה הדמות הקרובה. הוא חש בגופו שהיא נעלמה, אך חסר יכולת לעבד את האבל.
עד גיל 6 ילדים מתקשים לקבל ולתפוס את סופיות המוות. בגיל הזה חשוב לתת לילד הסבר ממצה קצר- סבא מת, הוא לא יחזור. גם אם אין הבנה, בל נטעה לתת הסברים חילופיים. ואני מתכוונת לטעויות כמו לא לספר לילדים שמישהו נפטר כדי לא להעציב, להסביר את המוות של קרוב- הוא הלך לישון, הלך רחוק, מרחף בשמיים. אסור שנשכח שגם אם אין את היכולת לתפוס את המוות, הרי דווקא הסברים מסוג זה יחדירו חרדות קשות בקרב הילדים. הם יבינו את ההסברים האלה כפשוטם, ויפחדו ללכת לישון, יפחדו כשהורה שלהם יוצא מהבית, או שסבא או סבתא יפלו עליהם מהשמיים.
בגילאים 6 עד 10 מתחילים להבין את הסופיות של המוות, גם אם אין הבנה שהמוות יקרה לכל אחד. ילדים בגילאים אלה ינסו לתת למוות "צורה" או "דמות", להאניש את המוות, ולדבר עליו במונחים של רוחות רפאים, ויעסקו בתכנים כמו גן עדן וגיהינום. עובדה מביכה לגבי עצמי- אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת עם חברות ועושות ערבי "סיאנס", מחפשות להעלות רוחות באוב. יש רצון להתחבר למשהו מוחשי שיחבר לנעלם הזה שקרוי מוות. חשוב לתת לילדים הסברים פשוטים, מדויקים, ברורים וכנים לגבי מה קרה. אם הילד שואל שאלות איפה המת נמצא לא צריך לפחד להזכיר בית קברות לוויה וכולי. אם ההורים מאמינים בהמשכיות הנשמה, ראוי וחשוב שיעבירו את אמונתם לילדיהם. אך גם מי שלא מאמין יכול להגיד שהמת נשאר בליבנו ובמחשבתנו, ותמיד נוכל להיזכר בו/בה ולראות תמונות שלו/שלה, אלא שלא ממש נראה אותו חי לידינו.
כאשר ילדים מתבגרים, הם מתחילים להבין את עובדת המוות כחלק בלתי נמנע מהחיים. כאשר הבנתם של מתבגרים בנוגע למוות מתפתחת, מתבגרים נוטים להתעסק הרבה עם המוות ולשאול שאלות בקשר אליו, כשלשאלות שלהם מתלווה החיפוש אחרי משמעות לא רק במוות אלא גם בחיים. חשוב להיות שם, להיות קשוב ולשוחח עם המתבגר בפתיחות וכנות.
ילדים צעירים יכולים להגיב לאובדן בדרך שונה ממתבגרים ומבוגרים- למשל, התנהגות היפראקטיבית, התפרצויות זעם ובכי, שחרור רגשי שמותאם לגיל ואין ממה להיבהל. יחד עם זאת קיימים תמרורי אזהרה – ישנם מספר סימנים שדורשים את תשומת לבנו אצל ילדים ומתבגרים המתמודדים עם אובדן. ראשית, כשהעיסוק במוות מתחיל להיות אובססיבי ומתלוות לו התנהגויות לא רגילות- כגון חרדות קשות המקשות על התפקוד, הסתגרות, ירידה בתפקוד חברתי ולימודי, נטייה להתמכרויות, קשיי שינה. כשמתבגר מדבר על התאבדות, זהו תמרור אזהרה אדום זועק, ולמרות שקיים עיסוק חברתי שקשור לגיל וחשיפה של סיפורים בתקשורת, אין להתעלם לעולם מדיבור על התאבדות. כשמופיעות התנהגויות חריגות אלה, חשוב להפנות את הילד או המתבגר לייעוץ נפשי על מנת לעזור לו להתמודד עם האובדן והשלכותיו.
ואנחנו ההורים חשוב שנזכור. ראשית, לא צריך לפחד להראות רגשות לילדים שלנו! חשוב שהם יבינו שאנחנו אנושיים, שגם לנו קשה, ולא צריך לפחד לבכות ליד הילדים. כשאנחנו בוכים ליד הילדים זו לא חולשה! אנחנו מראים להם שבכי היא תגובה טבעית לכאב ולאובדן, ודווקא היכולת שלנו להיות אותנטיים לידם תעזור להם לשתף אותנו ברגשות שלהם. זאת, יחד עם העברת מסר שגם כשאנחנו עצובים וקשה לנו אנחנו עדיין המקום הבטוח שלהם וממשיכים לדאוג תמיד למשפחה. שנית, בואו נכבד את הילדים שלנו ולא "נמכור" להם סיפורים מנותקים מהמציאות כדי להקל עליהם את העצב. חשוב להעביר את העובדות, אך בהתאם לגיל ולתפיסת הילד. לצערנו, לא נוכל למנוע מילדינו מלחוות צער, אך חשוב שנעזור להם להתמודד עמו.
ולסיום, אני מביאה את המשל של אליזבת קובלר רוס על הגולם והפרפר, אותו נהגה להביא למשפחות ולילדים שהתמודדו עם חווית אובדן, ומצאתי בו שימוש בעצמי בתקופה שעבדתי עם ילדים חולים. כשאנחנו בחיים, אומרת קובלר רוס, אנחנו בתוך הגוף הפיזי שלנו, הגולם הוא הקליפה, ובתוכה שוכנת הנשמה שלנו. זה הגולם שבתוכו אצורים כל חיינו- ההיסטוריה שלנו, האישיות, זיכרונות, השמחות והעצב, כאב, חלומות, תקווה, אהבה ושנאה, במוות הקליפה נושרת, הגוף הפיזי שלנו משתחרר, והנשמה יוצאת מתוכו כמו פרפר היוצא מתוך הגולם, חופשי. הנשמה משוחררת מכל מה שצברנו והשארנו מאחור. קובלר רוס מדגישה כי הנשמה היא החלק בנו שכולו אהבה, שלמה, יפה, נטולת כאב. בעבודתי עם ילדים מצאתי שהמשל הזה עוזר לילדים וגם למבוגרים להתחבר למושג המוות, בין אם הם אנשים רוחניים ומאמינים ובין אם לא. שלא נדע צער.
