צומת יגור המקום של חברי יגור
חג שמח לכולם. חגי תשרי הם החגים האהובים ביותר על עורכי הדין. אתם יודעים למה? כי השכיחות בפתיחת תיקי גירושין לאחר חגי תשרי עולה פי שלוש מבכל תקופה אחרת בשנה. ואפשר לנחש למה. מה שנתפס אצל רבים כחג שמח, אצל משפחות רבות הוא כלל וכלל לא שמח. זוגות נמצאים הרבה יותר זמן אחד עם השני, המתח עולה, הבלגן של הילדים, לזה תוסיפו את המשפחה המורחבת והרי לכם מתכון בטוח יחד עם הגפילטע פיש, לגירושין יהודיים כדת וכדין.
בסרט "ארבע חתונות ולוויה אחת" אומר אחד הרווקים לחברו, "למה אנשים מתחתנים?" וחברו עונה לו- "לדעתי כי נגמרו להם נושאי השיחה". למה באמת מתחתנים, על זה כתבתי במדור הקודם, בעולם שאידאות מתפרקות, אנחנו יודעים שאגדות לחוד מציאות לחוד. נישואין, חתונה, ילדים בסדר הזה כאידאה, כבר לא בלתי ניתן לערעור. עובדה, בארצות הברית כל זוג שני מתגרש, הסטטיסטיקה בישראל היא שאחד משלושה זוגות נשואים מתגרשים.
למה כל כך הרבה זוגות מתגרשים? ראשית, כי זה נעשה מקובל חברתית. כן, זה נכון. גם בחברות יותר מסורתיות הגירושין הופכים לדבר שכיח, שלא כמו פעם. פעם, הסבתא שלנו סבלה את סבא שלנו בלית ברירה, למרות שהיה עולה לה על העצבים עם כל נשימה שלו. היא הייתה חולמת תוך כדי סריגה על עלם חמודות אחר, ואיך היא מעיפה את הסבא לקיבינימט, אבל במציאות נשארת אתו עד הקבר, כי ככה זה מקובל. הסבתות של היום פתוחות מספיק, מתקדמות, מגשימות את עצמן, ולעתים מחליטות לעשות סוויץ' ומפתיעות עם הודעת גירושין בארוחת החג.
שנית, האינטרנט עשה את המהפכה הגדולה ביותר גם בתחום האהבה והקשר. העולם פתוח ואנחנו יודעים הרבה הרבה יותר. בלחיצת כפתור יש לנו חבר ביפן, אנחנו משוטטים בפייסבוק ובמסנג'ר ויודעים כי יש מספיק אתרי אינטרנט שאפשר לסמוך עליהם לפחות מבחינה תיאורטית כדי ליצור רומן וירטואלי, ולעתים גם להתרחק מהמסך ולממש פנטזיות. טינדר למשל, אפליקציית הסטוצים המצליחה, הביאה למהפכה של ממש. אנשים, גברים ונשים גם שלבד וגם בקשר, מתחברים בהחלקת אצבע להמון אפשרויות של מימוש פנטזיות לרגע קט.
ובכלל, הנטייה האנטי ממסדית בעולם נכונה יותר ויותר גם בתחום הנישואין. אנשים בוחרים קריירה על פני יחסים, מונוגמיה הולכת והופכת לאופציה אחת מיני רבות. ולעתים, יש בחירה באהבה, והיא אפילו לוהטת ואז מגיעים החיים. מה שעומד בין שני אנשים מאוהבים זה הזמן, כי תקופת ההתאהבות היא עניין ביולוגי כימי והיא עוברת, והחיים, כי לעתים קרובות מה שזוג מצא כחיבור ביניהם עובר שינוי. מצב כלכלי, עומס, דאגות לילדים, הכול מחלחל לקשר. ומה שעניין את הזוג פעם ושהיה נושא משותף, נעלם, הקשיים מכתיבים את היומיום, ומה לפרפרים ומה לחיים. מבחינה אבולוציונית אפילו השפה שלנו עברה שינוי בתחום האהבה. ממכתבים, ושירי אהבה ודיבור רומנטי הגענו לווסטאפ "ערה?", או דיבורים דוחים כמו "לעבוד" על הזוגיות, "לשבור שגרה". לעשות "חוזה זוגי". אהבה הופכת לעבודה, כאילו נולדנו להחתים שעון בחיי האהבה שלנו. הפכנו ציניים. אז הסטטיסטיקה לא צריכה להפתיע.
"יום אחד אשתי באה אלי ואמרה לי שהיא חושבת שאנחנו מוכנים לשלב הבא במערכת היחסים שלנו. שאלתי אותה "איזה שלב? אנחנו נשואים 40 שנה, יש לנו ילדים מקסימים שכבר עזבו את הבית ואנחנו מבלים כל יום ביחד, מה השלב הבא?" היא הסתכלה עליי בשאט נפש ואמרה לי: "גירושין".
וכל זה היה קדימון למה שרציתי להגיד על "ילדים גרושים", שזה סיפור אחר, ופה אין מקום לציניות.
כמה עובדות על גירושין-
- למרות ה"מקובלות" החברתית של הגירושין, למרות הסטטיסטיקה, הרי שאצל הילדים המצב שונה. גירושין נחווים אצל ילדים כטראומה. מחקרי אורך גילו, שגירושין היא הטראומה השנייה בגודלה אצל ילדים לאחר מות הורה!
- מאידך, הנזק הנפשי אצל ילדים להורים שחיים באווירה של עוינות, פגיעה הדדית וזלזול, הוא גדול יותר מנזקי הגירושין. כלומר, גירושין עדיפים לנפשו של הילד כשהמצב בבית מגיע לכדי עוינות בין ההורים.
- לאחר הגירושין –כיום ידוע כי הדגם הטוב ביותר לילד הוא הורות משותפת שבה שני ההורים לוקחים חלק פעיל מלא בחיי הילד. לא עוד אבות של "קניון אחר הצהריים", כי אם אחריות הדדית מלאה בגידול הילד. מגיעים להסדר בו לילד יש זמן עם האימא ועם האבא, בין אם חצי חצי או אחרת, החלוקה משתנה בהתאם לצרכי הילד וגילו, אך בגישה של הורות משותפת, הורים נותרים הורים גם אחרי גירושים, ואף הורה לא מוצא מחוץ למשוואה, כמובן, למעט במקרים שהדבר לא לטובת הילד אם מדובר בהורה לא מתפקד או חלילה מתעלל.
- הגירושין מלווים אצל ילדים תמיד! בפגיעה נפשית, במידה זו או אחרת, בעלת השלכות מידיות ולטווח ארוך. ילד בתהליך הפירוק המשפחתי חווה, שומע, רואה ומפנים את הקונפליקט בין הוריו. הגירושין היא לא פעולה כי אם תהליך. בטווח הקצר הילדים יחוו כעסים, עצב, בלבול, שיתבטאו בשינויים במצב הרוח ובהתנהלות בלימודים ובחברה. בטווח הארוך הדבר עלול להשפיע על ביטחון ודימוי עצמי, אי אמון באנשים ובעצמם, גישות שליליות כלפי זוגיות, הקמת משפחה ועוד. בנוסף, מעבר לאובדן המשפחה השלמה שהייתה קודם לגירושין, כל אחד מאתנו נושא בנפשו פנימה את הדימוי של אמו ואביו, בין אם גידלו אותו ובין אם נעדרו מחייו, וגם לאחר פטירתם. בגירושין, מעבר לפירוק המשפחה, נוצר בנפש הילד פיצול בדימויים הפנימיים של אביו ואמו.
כדי לנסות "לאחות" את הקרע, הילדים עושים, לעתים מתוך מודעות ולעתים שלא במודע מספר דברים – בין על ידי פנטזיות על חזרת ההורים זה לזרועותיו של זו, עד לכדי ניסיונות אמתיים לאחד מחדש את ההורים. למשל, תופעה ידועה היא הופעה של סימפטומים גופניים או/ו נפשיים אצל הילד שהוא יודע שיאחדו את ההורים דרך הדאגה המשותפת והטיפול בילד.
דרך אחרת היא מציאת הסבר פנימי לפיצול. במקרה כזה עלולה להגיע האשמה עצמית של הילד, כאילו בגללו התפרקה המשפחה, אולי אם היה מתנהג טוב יותר לא היו מתגרשים וכולי. והאשמה עצמית היא מסוכנת עלולה להוליד דיכאון.
דרך נוספת היא לתפוס צד. אם נוצר קרע, וזה כבד מדי עבור הילד להכיל אותו, הוא יבחר באחד מהצדדים להזדהות אתו. הדבר ייתן לו פתרון זמני, אך בהמשך יקשה עליו, היות ומבחינה נפשית, גם הצד שבו לא בחר הוא חלק ממנו, וברגע שהוא מרחיק אותו, הוא מתכחש גם לחלק בעצמו.
אז מה עושים? הורים מתייעצים איתי – את בעד להישאר ביחד למען הילדים? אני אומרת- כן אם נשארו אהבה וכבוד בין בני הזוג. ואז שווה לנסות. לדבר, למצוא אולי דרך חדשה בקשר, להיות יצירתיים, לנסות להפיח חיים חדשים במוות הזוגי.. אם לא, שום דבר טוב לא יצמח מהניסיון לשמר את ארון הקבורה של מה שהיה פעם אהבה, חברות, כבוד. שום טובה לא צומחת לילד ששומע מעל ראשו מריבות, צעקות, קללות. שלא תטעו, ילדים שחווים התנהלות כזו בבית כעניין שבשגרה יחקו אתכם, גם בטווח הקצר, וגם בטווח הארוך . מבחינת ילדים, אנחנו המודל, ואם המודל הוא צעקות והשפלות, זה המודל שהילד יפנים ובמקרים רבים יגשים אותו בבגרותו. ומעבר לזה, ילד זקוק להורים שמרגישים טוב, מאוזנים, וקשר מלא רעל מותיר הורים שבורים, מתוחים, ממורמרים, והילד בוודאי לא ירוויח מכך.
מכל הנאמר לעיל, מאד חשוב ללוות ילדים ליווי רגשי בתהליך של גירושין.
בתהליך טיפולי שאני עושה עם ילדים שהוריהם התגרשו או בתהליך גירושין, ראשית, אני מאפשרת לילד להביע רגשות. חשוב להתאבל. זה בסדר וטוב לבכות, לכעוס, לעתים האובדן והעצב מתורגמים אצל ילדים בהתנהגות ולא במילים- למשל- נשירה חברתית, ירידה בלימודים, הסתגרות, התקפי זעם, הפסקת אכילה ועוד. אני אנסה "לתרגם" את ההתנהגות מול הילד.
שנית, "נרמול" התופעה- אני אומרת לילד "אני מכירה הרבה ילדים להורים גרושים" – קודם כל, זה נכון.. מאד חשובה הכללת התופעה, המקלה על הילד שלעתים חש עקב המצב המשפחתי שונה או יוצא דופן בסביבתו.
שלישית, חיזוק ואישוש המקום הילדי שלהם-"זו לא אשמתכם, ההורים הם המבוגרים וההחלטה הייתה שלהם, לכם לא הייתה יד בהחלטה".
ואז תגיע העבודה על הדימוי הפנימי של ההורים והמשפחה השלמה אצל הילד. פה כמובן דרושה, כמו כל עבודה עם ילדים, עבודה עם ההורים במקביל. פה תתקיימנה שיחות שלתוכן ייכנסו גם תחושות ורגשות כלפי כל אחד מההורים, גם עניינים "טכניים" לכאורה של חלוקת הזמן עם ההורים- לכאורה, כי הם מאד חשובים, ויש מקום לבדוק אותם ועד כמה הם מיטיבים עם הילד, ויש גם הסחות דעת.
הסחות דעת הן חשובות מאד תמיד בתקופות קשות. לכאן נכנסות כל הדרכים שעשויות לתת מרחב נשימה לילד בתוך התקופה הקשה. ולכל ילד מרחב הנשימה הוא שונה. זה יכול להיות בילוי יותר אינטנסיבי עם חבר טוב/קרוב משפחה, עיסוק בתחביב מרגיע וכולי. תקופת גירושין היא תקופה מאד מטלטלת לכל הצדדים, ואני אומרת לילדים ולהורים שייקח שנה לפחות עד שהדברים יירגעו ויתחילו להסתדר. אני מדגישה בפני ההורים והילד- חשוב שלילד יהיו שני הורים, כשמדובר בהורים ראויים. המבוגרים יכולים להחליט להמשיך הלאה, ולהכיל את השינוי, אך לילדים זה יותר מורכב.
אז חג שמח לכולם, תחזיקו מעמד, עוד שנייה אנחנו "אחרי החגים", ואל תשכחו את הכלל הכי חשוב: הגורם מספר 1 לגירושין הוא נישואים!
הדס גרודמן
הדס מבלי להכנס לתוכן רשימתך. אין ילדים גרושים כפי שכתבת בכותרת רשימתך. יש ילדים להורים גרושים. וחוץ מזה עצם כתיבתך מרעננת ומעודדת אתר זה.