המאגר ואנחנו / רוחלה סגל

תשובה לאורי קינן.

מִן הַמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמֵחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאַבִיב. (יהודה עמיחי)

קישור לתשבותו של אורי קינן

נתחיל מהמקום שבו כולנו מסכימים: עדיפה הידברות ישירה, חברית ובלתי פורמלית על מפגשים במזכירות או דרך חוות דעתם של עורכי דין. הידברות שבה כל צד מקשיב לרעהו.
אנחנו יצרנו קבוצה שאותה מייצג, כלפי תאגיד מי-יגור, בעיקר שלמה מורן אבל שותפים לה גם אורלי ליאור עזגד מודי ואני. תקוותנו הייתה ונשארה להגיע להסכם שיאפשר לנו, כחברי יגור להמשיך לבקר במאגר. אין שום סיבה שכל אחד מאיתנו יפנה למנהלי התאגיד המים באופן פרטי וישיג לעצמו בלבד את הרשות לבקר במאגר. זה הופך אותנו לחברה מוזרה שאין בה חוק וסדר, אלא תלויה בחסדיו של אדם כזה או אחר. המאגר של יגור לא הפך בן-לילה לגורם המסכן חיי אדם. הוא מעולם לא היה כזה, כי הסוללה נמצאת במרחק בטוח מהמים, וזה איפשר עשרות שנים לאנשים לטייל בביטחון במקום. לאף אחד מהנוגעים בדבר אין שום רצון לסבך מישהו עם המשטרה או עצמו באובדן כזה או אחר.

כל השנים שניהלתם את התאגיד סמכנו חברי ואני על שיקול דעתכם. גם המאבק הזה לא בא אלא להבטיח את זכותנו להמשיך ולטייל במאגר בכפוף לכללי זהירות, הנהוגים במקומות כאלה. הדרישה לנעול לחלוטין את המאגר בפנינו היא מקוממת ואפילו מעליבה, כי פירושה שאחרי עשרות שנים בהן טיילנו במאגר, פתאום אינכם סומכים על שיקול דעתנו ואחריותנו.
מטבעם של ויכוחים כאלה, שהם גורמים לכל צד להקצין את דעותיו ואת נכונותו להגיע פשרה. אדרבה בוא ניפגש ונשב ביחד ונגדיר את הסיכונים ואת ההגבלות ונאפשר לכל מי שמעוניין לטייל במאגר, לצלם ולגלות בכל פעם מחדש את יופיו בעונות השנה המתחלפות. פשוט נרד מהגג עליו טיפסנו בלהט הויכוח ונדבר אחד עם השני מתוך רצון כן להגיע לגישור בלי מתווכים ומגשרים חיצוניים.
אורי כותב: "לצערנו אנו חיים במדינה שמכתיבה את החוקים שבעטיים אנחנו נדרשים לשנות את התייחסותנו על מנת שלא לייצר חשיפה וסיכונים עלינו" ואני מודה שבכלל איני מצטערת שישנם חוקים המבטיחים את בטיחות המטיילים והאחראים על מקווי מים כמו המאגר, פארק הקישון, ואפילו הכינרת. החוק אינו אוסר את הגישה למקווי מים – הוא רק דורש שינקטו אמצעי בטיחות סבירים. יתר על כן, המודעות לבטיחות היום הרבה יותר גבוהה, מובנת ומתקבלת על כל הנוגעים בדבר.
בעבר טיילתי בביטחה ובשקט ויכולתי להתבונן, לצלם ולהנות מהטבע – עד ליום בו הגעתי ומצאתי שער נעול.
בעבר אמר עו"ד אביגדור פלדמן בראיון שנתן לעיתונאי מסוים, שעורכי דין לא מחפשים את הצדק. הם מייצגים צד בויכוח או במשפט וככאלה הם יעשו הכל למען הלקוח שלהם. גיורא מיכאלי, והלית הלר, מייצגים צד. על פי הרגשתנו, בעניין זה הם מייצגים את המזכירות והתאגידים ולא אותנו חברי יגור מן השורה.
הדוגמאות לנכונות לאפשר לאוהבי הטבע להמשיך לטייל, גם במקומות בהם קרו אסונות, הן רבות. אמנה כמה מהן:
את המאגר של רמת יוחנן גידרו לאחר טביעת שני הנערים והשאירו למטיילים שמעוניינים כניסה צדדית. את פארק הקישון הפכו למקום פתוח לכל עם ישראל לאחר שניקו את אפיקיו, סידרו שבילים, וגזמו ופתחו את הדרך בתוך סבך הצמחיה.
גם בבריכה של יגור הוצבו שני מצילים לאחר האסון הנורא שקרה לנו בשנה האחרונה וכן נקבעו שעות רחצה סבירות. איש מהמזכירות לא העלה בדעתו "להעניש" את כל ציבור המתרחצים בבריכה.
אין ויכוח על כך שיש להבטיח את שלומם של המטיילים ולמנוע אובדן בנפש וברכוש – נהפוך הוא. אבל בישובים כמו מעגן מיכאל, הזורע, משמר העמק, יקנעם המושבה, אלונים ועוד רבים אחרים (כולל יגור עד יוני 2018) נקטו באמצעי זהירות ובו בזמן, עד היום, מאפשרים לקהל הרחב לבקר. בניגוד למה שנכתב בתשובתו של אורי, קיבוצים אלו הם הכלל. ישובים אלו מצאו את הדרך לגדר את הסכנות ובו בזמן לאפשר התנהלות של הקהל כחלק מחיי המקום, כפי שהיה קודם לכן. אנא בואו נמצא גם אצלנו את שביל הזהב ונאפשר למעוניינים לטייל במאגר בבטיחות ובהנאה. אל תהפכו את המאגר לגן נעול.

רוחלה סגל