מחשבות של ״צעירים״ על שיוך דירות/ בועז ומוריה שחר

נפתח בגילוי נאות:

• מקומנו בתור לדירת קבע ביגור הוא 100+ (ותסלחו לנו אם איננו זוכרים אם הוא 103 או 105).
• אנו נמנים עם אלו אשר יהנו מהליך השיוך ונוכל להתקדם במהירות לראש התור.

ואף על פי כן, אנחנו מתנגדים נחרצות לשיוך, וחושבים שהוא צעד הרסני עבור קהילת יגור. בשורות הבאות ננסה להסביר למה.

הטיעון המוסרי:

קהילה קיבוצית, גם זו ה״מופרטת״ ביותר, שומרת על ערבות הדדית גבוהה ביחס למדינת ישראל בכלל, ולמגזר הכפרי בפרט. אחד המקומות הבולטים ביותר בהקשר זה הוא הזכות לקורת גג, המובטחת לכל חבר קיבוץ באשר הוא. עם ההחלטה על שיוך, חברי הקיבוץ הגרים בקיבוצם נדחקים לאחור בתור לדיור, בעוד אנשים שעזבו את הקיבוץ וגרים במקום אחר, זכאים לרשת את דירת הוריהם (אם אלו נפטרו אחרי היום הקובע). אם אין בנמצא דירה עבורם, תופקע אחת- בין אם באיחוד דירות רווקים ובין אם בהסבת מבנים קהילתיים אחרים (בתי ילדים בנתיב הל״ה, למשל). מדובר למעשה ב״מכירת חיסול״ של דירות ומבני ציבור בקיבוץ, והוצאתם מידי החברים שבחרו להמשיך ולגור בו, לטובת אלו שאינם מעוניינים בכך. מצב זה הוא בלתי מוסרי מיסודו, ופוגע פגיעה אנושה דווקא במי שבחרו לקבוע את ביתם בקיבוץ.

קליטת בנים:

שניים מחברינו הם בני קיבוץ, מעורבים בחיי הקהילה, רוצים להיות חברי קיבוץ אך לצערם אין ביכולתם לממש את רצונם זה, מהסיבה הפשוטה שאינם יכולים לממן בניית בית ב-3,000,000 ש״ח (יד מרדכי, גבעת ברנר). כך נוצר מצב בו שני בני משק איכותיים, חברתיים, אידיאליסטים (רחמנא לצלן), נאלצים לשכור דירה מיורשי מאן דהוא, אך לא יכולים להתקבל לחברות.

חבר נוסף גר בקיבוץ עין- המפרץ. רגע, גר אמרתנו? סליחה. הוא מועמד לקליטה, אך בינתיים גר בקריות משום שאין דירה פנויה בקיבוץ, ועד שלא יבנה את ביתו, אין הוא יכול לגור בקהילה, אליה הוא כה משתוקק להתקבל!

נחזור רגע ליד מרדכי- כאשר הבנים אינם יכולים לממן לעצמם דירה כה יקרה, נדרש הקיבוץ לקבל כל מי שיכול לממן בנייה. כך, מבחן הכניסה לקיבוץ איננו הרצון להשתלב בקהילה, האמונה בצדקת הדרך או החיפוש אחר ערבות הדדית, אלא מצטמצם לשאלה אחת בלבד- ״כסף יש?״ האם כך אנו רוצים שתיראה קהילתנו? האם אנחנו רוצים להחליף את בנינו באוסף של נובורישים שרוצים וילה מטר מחיפה?

הורשה

שני הוריי (בועז), חברים בקיבוץ שנים רבות. אבי נולד וגדל בו, אימי כאן מגיל 20. העובדה שאין להם ״נכס״ להוריש לנו כנראה כואבת להם במיוחד. לדעתי ראוי שהקיבוץ ימצא את הדרך להבטיח יכולת הורשה למי שתרמו את חייהם לצמיחתו ושגשוגו. יחד עם זאת, השלב בו דירה הופכת ממקום מגורים ל״נכס״ הוא בדיוק השלב בו הקיבוץ מפריט את עצמו לדעת, ופוגע בקהילה ובחברים הצעירים. את ההורשה יש לפתור בדרכים אחרות.

הטיעון הפרקטי

נטען כאן בעבר כי מרגע שיוחלט על שיוך, נוכל להיכנס לבולמוס בנייה. המציאות מלמדת אחרת. קיבוצים שהתחילו בהליך שיוך נכנסו להקפאת בנייה עד להשלמת כלל ההליך מול רמ״י, עניין של שנתיים ויותר. במקום בנייה, גם של חמש יחידות בשנה, נקבל הקפאה ללא תאריך סיום, אך עם מלאי דירות ההולך וקטן משום שאלו נמסרות בינתיים ליורשים. גם בלי בנייה, גם בלי מלאי דירות, וגם ללא יכולת להתקדם בינתיים בין דירות מעבר. נשמע חלומי, לא?

לסיכום.

הבאנו רק חלק קטן מהטיעונים נגד שיוך ישיר. העבר הקרוב מלמדנו שמדובר בבכייה לדורות, כפי שההחלטה על שכונות הרחבה נתפסת היום. יש שתי דרכים ללמוד מניסיונם של אחרים. הראשונה נקראת איזומורפיזם מוסדי- ״נעשה כמוהם כי הם עשו״. השנייה נקראת למידה מטעויות. בואו נבחר בדרך השנייה.