רגע לפני ההצבעה על הסדרי קבע לדיור/שיוך – דעה פחות פופולארית – בועז אוחנה

לפני כ-4 שנים החלטנו לשנות את אורחות חיינו וליצור קשר בין הפרנסה לתקציב המשפחתי. כחלק מההחלטות בחוברת השינוי, קבענו שנקים צוות שייבחן חלופות שונות להסדרי דיור. לפני כשנתיים התחלנו בתהליך של בחינת חלופות לשיוך דירות לחברים, ולצערי, זנחנו מהר מידי את האפשרות להסדרי קבע לדיור ביגור. אני מבין כי בשיוך הדירה למשפחה, יש הטבה כלכלית גדולה, או כמו שאומרים ממש דיל קרוקודיל. ואני מבין את הרצון של משפחות שיהיה להן נכס בר הורשה שייתן לדורות הבאים בטחון. אבל לדעתי הביטחון הזה מדומה.

הוא מדומה מכיוון שעבורו, אנחנו מקריבים את הירושה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדינו, והיא האפשרות לחזור, להקים משפחה ולגור לידינו. ממש כפי שאנחנו והורינו עשינו. אפשרות לשמור על חברה שורשית, רב דורית בקיבוץ.

הוא מדומה, כי יהיו משפחות שיהיה להן קשה לעמוד בנטל של תשלומי השיוך או הנגזרות שלו (בניית בית חדש, תשלום על תשתיות, תשלום על איזונים בין דירות החברים, תשלום על הקרקע, הפחתת סבסודים כתוצאה מצורך של הקיבוץ למממן את המהלך ועוד). כבר היום יש 14 בתי אב, אשר התקבלו לחברות מספטמבר 2018 (וככל שהקליטה תימשך יהיו יותר) אשר ישלמו 91% מערך הקרקע. הפתרון של הגדלת חלקת המגורים, שיאפשר הנחה לעוד משפחות (מגרש/דירה מוטבת) יוריד מהזכויות של שאר החברים, שיצטרכו לשלם יותר כדי להגדיל את דירותיהם כדי שבניהם יוכלו לגור בהן יותר זמן (כי יהיו פחות דירות פנויות בקיבוץ לשכבות האלה או ששכ"ד יהיה גבוה). כמו כן, היה והשיוך יעבור יש להבחין בין משפחות שגרות בדירות קבע, אשר הסתדרו לכאורה בשוק הדיור ביגור, לבין משפחות שגרות בדירות מעבר ואולי לא יוכלו לבנות או לשפר את מצבן, בניגוד לקיים היום או בהסדר הפנימי המוצע.

הביטחון מדומה, כי לא לכל הבנים תהיה יכולת לשוב ולגור פה, לבנות את ביתם ולממן את עלויות הקליטה שלהם בקיבוץ. כבר היום ברור שבנים שסיימו י"ב כיתות והשתחררו מהצבא, לא בהכרח יהיו להם דירות חיילים לגור ביגור, כי חלקן יבוטלו לטובת יצירת דירות לשיוך לחברים/ליורשים. הם בטח לא ייהנו מההנחה המשמעותית בשכ"ד הקיימת היום. לכך יש להוסיף את מגבלת המגרשים/דירות של יגור לפי תמ"א 35 (סה"כ 700) שמציבה גבול ברור לקליטת בנינו בקיבוץ. מי שיתמזל מזלו ייכנס, ומי שלא, כי הוא צעיר, יישאר מחוץ לקיבוץ. עלינו להבין כי המשמעות של שיוך, היא מתן דירות ליורשי חברים על חשבון בנינו שרוצים לשוב ולחיות בקיבוץ, בבית בו גדלו.

הוא מדומה, כי משפחות שיש להן יותר מילד אחד, הורשת הבית או ערכו הכספי, לא באמת תאפשר את המשך המגורים ביגור או החזרה לכאן.

הוא מדומה, כיוון שהוא יצור בטווח הרחוק תהליך של ג'נטריפיקציה ופערי דיור בתוך הקיבוץ (ראו מקרה קריית ענבים, שם במודע ויתרו על חזרת הבנים לקיבוץ מול קליטת עשירי ירושלים).

הוא מדומה, כי התהליך שהחל לפני כמה שנים בקיבוצים רבים, טרם הבשיל ברובם וטרם ניתן ללמוד את ההשלכות החברתיות על הקיבוצים שבחרו בו. לצערי, במפגשים בנושא השיוך, שמענו את היו"רים והמנהלים, לא את החברים/בנים שמתמודדים עם הקשיים ביום יום ולא יכולים לסייע לבניהם לחזור הביתה.

הוא מדומה, כי ה"מתנה" שהמנהל/מדינה נותנת היא לא באמת מתנה. היא יותר דומה לסוכריה רעילה. השיוך יגזול את היכולת שלנו כקיבוץ לייצר פתרונות דיור הולמים לבנינו ולחברינו בהתאם לערכים עליהם גדלנו והתחנכנו. על זה אמרו חזלינו, "שונא מתנות יחיה".

להערכתי, מי שיישא ברוב הנטל הכלכלי של תהליך השיוך הן דווקא המשפחות הצעירות/החברים החדשים, במיוחד אלה שטרם עברו לדירות קבע. מי שיישלם את המחיר החברתי של הפסקת קליטת הבנים וחוסר היכולת לאפשר לבניו לחזור לגור לידו, הן גם המשפחות הצעירות וגם משפחות של חברים בגילאי הביניים, אשר ילדיהם נמצאים לקראת מסלול בנים או במהלכו. והמחיר כבד וקריטי להמשך הישוב, והוא ממש מעבר לפינה.

אני חושש שאצה לנו הדרך לבחור בשיוך. אני חושב נכון להצביע בשלב זה נגד שיוך, להקים צוות רחב שייבחן לעומק חלופות שונות להסדרי קבע פנימיים לדיור. כאלה שיאפשרו לנו להמשיך לקלוט את בנינו, לייצר מנגנון הורשה לחברים, להמשיך לבנות דירות חדשות, לשפץ ולתחזק את הדירות הקיימות, לעשות התאמות בריאות ומיגון דירות קיימות.

עוד לא מאוחר מידי….

בברכת חברים,

בועז אוחנה