הרצל, לא מה שחשבתי / יוחאי שלם

לפני כחמש שנים הכנתי הרצאה על תולדות המים ביגור. התחלתי בימים הראשונים, השנים 1922 ועד 1933, במשך כ-12 שנים לא היו מים במשק. עגלון עם עגלה רתומה לסוסים עבד כל היום בהובלת חביות מים – שתי חביות ביום של מים נקיים מבאר בנשר ועוד כמה חביות של מים מהקישון ומשלוליות בחורף, לרחיצה, לכביסה, ולבעלי החיים המעטים שהיו אז. משק יגור, שחבריו חלמו עוד בהיותם בערד על קומונה רב ענפית גדולה, הכוללת חקלאות מודרנית, מלאכה ותעשיה, שרד את חיי היומיום מעשר חביות מים ביום, שזה פחות ממה שמזרים ברז יחיד במקלחת במשך שתי שעות. כל חיי הכרתי את סיפור חביות המים בשנים הראשונות, אבל רק אז הבנתי שזה סיפור מדהים בעוצמתו ובתמימותו. ואז החלטתי ללכת אל המקורות מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ולראות מה הוגי הציונות המעשית ידעו באמת על המים בפלשתינה. וכך התודעתי לספר "מדינת היהודים", שהוא המצע הרעיוני של הרצל, ולרומן שהרצל כתב "אלטנוילנד". במונוגרפיה קצרה נכתב שהרצל שוחח על רעיונותיו עם סופר צרפתי (מצוין שם שהיה אנטישמי, ומי לא?). הצרפתי אמר להרצל שהספר "אוהל הדוד תום" (מי לא קרא את הספר הזה בילדותו) שכתבה הסופרת הארייט ביצ'ר סטואו, (יצא לאור בשנת 1852) השפיע על דעת הקהל בארה"ב למען שחרור העבדים,יותר מכל הנאומים הנלהבים של הפוליטיקאים. זה כנראה השפיע עליו לכתוב את "אלטנוילנד"

אחזור לרגע לנושא המים בפלשתינה. הם לא ידעו כלום. יש בארכיון יגור מכתב משנת 1920, בו מציעים לגרעין התיישבות מגרמניה להקים ישוב חצי חקלאי שיגדל ירקות במים מנחל קישון!

והרי מעט ממה שלמדתי מקריאה בכתבי הרצל:

הרצל נולד בשנת 1860 ומת בשנת 1904, הספר "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה) יצא לאור בשנת 1902.

סיפור "אלטנוילנד" בשיא הקיצור:

וינה של סוף המאה ה 19. יש הרבה צעירים יהודים שלמדו משפטים אבל בגלל האנטישמיות הם מחוסרי עבודה ונואשים. אחד מהם, מרוב יאוש, מקבל על עצמו להתלוות לאיזה עשיר אוסטרי שהתייאש מהעולם "המודרני", כמלווה אישי צמוד ללא תנאי. הנ"ל יוצא להתבודד באיזה אי שכוח אל במזרח הרחוק. זה אמור להיות בסביבות שנת 1900. בדרכם, לפני כניסתם לתעלת סואץ, הם עוצרים ביפו, עולים לירושלים העות'מנית ומתרשמים מעליבותה. 23 שנים אחר כך מחליט האוסטרי העשיר לחזור לארצו וגם הפעם הם עוצרים בפלשתינה. וכאן מתחילה הפנטזיה.

העם היהודי (באירופה) נענה לקריאה לעלות לפלשתינה. הוא הקים מדינה מודרנית. (הרצל היה פריק של טכנולוגיה מודרנית. הוא העריץ את המכונות החקלאיות החדשות שפותחו באמריקה והאמין שהן תפתורנה את כל בעיות העבודה החקלאית ולא יהיו עוד איכרים). האוסטרי העשיר ומשרתו, עורך הדין היהודי המובטל, מגיעים לנמל חיפה החדש והמודרני. היהודים הקימו תעלת שייט מודרנית מאילת לחיפה, "תעלת הימים". היא מוצלחת עד כדי כך שזה כמעט משבית את השייט בתעלת סואץ. כל הארץ מיושבת, יש רכבות מהירות, קווי טלגרף, קווי חשמל ועוד. והיהודים מדברים… גרמנית. היהודי הווינאי, שהיה מנותק מהעולם 23 שנים, פוגש חבר מעברו בווינה והיום הוא פעיל במדינה היהודית החדשה. באחת השיחות איתו (לדעתי זה השיא בספר) הוא שואל : "ומה עם האנטישמיות באירופה?" וחברו עונה לו: לא תאמין, האנטישמיות נעלמה, אין סיבה לאנטישמיות. (בכל התקצירים שקראתי, הקטע הזה לא מוזכר, גם בספר עצמו, השיחה הזאת היא אגבית ואינה מודגשת משום מה. למה ???).

קטע מביך במיוחד למי שקורא את הספר היום הוא שיחה עם ערבי משכיל מחיפה. היהודי הווינאי שואל את הערבי החיפאי איך הערבים מקבלים את המצב החדש שנוצר עם הגירת יהודי אירופה לפלשתינה, ותשובתו היא (בערך) "לנו, הערבים, זה עשה רק טוב!".

כל מה שנאמר עד כאן לא נאמר כדי להטיל ספק בחשיבותו של הרצל כאחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה. זה רק ניסיון להעמיד את הרצל במשבצת הנכונה.

תופעת האנטישמיות הנוצרית באירופה הביאה אותו לחשוב, כמו רבים אחרים, שהאנטישמיות באירופה היא תוצאה של המבנה הכלכלי חברתי הלא נורמלי של החברה היהודית. רבים חשבו כך, ולזה הוא מוביל בספרו אלטנוילנד, כאשר אחד היהודים האוסטרים אומר שהאנטישמיות נעלמה באירופה. היום, כ-115 שנים לאחר מותו, אנחנו יודעים שאין הסברים "טובים" לאנטישמיות האירופית. אפשר לתאר אותה אבל אי אפשר להסביר אותה! כי אין לאנטישמיות שום הסבר שהוא "גם הכרחי וגם מספיק" במתודה המדעית. שמעתי ממרצה יהודי, עולה מרוסיה ומומחה לתולדות יהדות רוסיה, הגדרה קולעת: "האנטישמיות היא הצל של היהודי" – כאילו יש גל אור באורך מיוחד, מסתורי ובלתי ידוע, שאנחנו מכירים רק את הצל שלו, שהוא האנטישמיות.

הגשמת הציונות בפלשתינה שהפכה למדינת ישראל, היא אולי ההצלחה היחידה בהיסטוריה המודרנית של חזון חברתי מדיני. אבל תרומתו של הרצל הייתה בשלילת האפשרות לקיים את חזונו של משה מנדלסון, "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", כי הוא הבין שהאנטישמיות הנוצרית אירופית לא תאפשר דו קיום שוויוני ליהודים, אפילו אם הם "אירופאים" בתרבותם. בנקודה זו הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. אין כל אפשרות לדייק בחיזוי העתיד. למי שמנסה, הכישלון מובטח. הרצל טעה בהסברת האנטישמיות אך צדק בהערכת הסכנות הכרוכות בה. לי זה מספיק.

יוחאי שלם
,