צומת יגור המקום של חברי יגור
אחרי חמש לידות, טיפול בילדים שלי ואחרים, וקריאה של תיאוריות בנושא הנפש, פיתחתי תיאוריות משלי סביב נושא הרבייה האנושית והתפתחות האישיות. אני סבורה, שאת ניצני האישיות המתפתחת של אדם אפשר "לקרוא" כבר ברחם. במחקר האורך הפרטי שלי מצאתי קו אישיותי מקשר בין התנהגות העובר ברחם, לסיפור הלידה שלו, ולהתפתחותו כתינוק. אני קוראת לזה "הלוחשת לעוברים" – היכולת "לקרוא" את אופי התינוק עוד לפני יציאתו לעולם.
עוד לפני הלידה, ההריונות "רומזים" לאישיות הילד שעתיד לצאת מהרחם. יש מושג ידוע בשם טמפרמנט מולד- מאפיינים של העובר ברחם המתייחסים לרמת הפעילות שלו, ותגובותיו לגירויים חיצוניים. למשל, עובר פעיל וזה שפחות פעיל ברחם, זה שמגיב למוסיקה קצבית או חלשה, למגע חזק או חלש.
אז מה אני אומרת? מחד, אנחנו לא נולדים לוח חלק, וכולנו תצרף אנושי של גנים נושאי תכונות גופניות, נפשיות, אישיותיות. תיאוריות אישיות עוסקות הרבה בקשר בין סביבה לתורשה ומזמן המדע מכיר בכך שאפילו שהגנטיקה היא קלף חזק מאוד, יש סביבה, והיא עשויה לשנות את התמונה. למשל, אחים תאומים בעלי מטען גנטי זהה ייצאו שונים לחלוטין אם גדלו בסביבה שונה. מאידך, יחד עם הגנטיקה ולמרות תכונות מולדות, הרי יש השפעה סביבתית, ומאחר והסביבה הראשונה שלנו היא האימא, נכנסת מסוגלות האם להכיל את אישיות התינוק, והקשר בין האם והתינוק כגורם מספר אחת על התפתחות אישיותו בהמשך.
כמי שעוסקת בכתיבה, וחובבת סיפורים בכלל ובטיפול בפרט, התבוננתי איך לכל לידה "אופי" משלה, שלא אחת תואם את אישיות התינוק המתפתח. הדברים הם פרי הרהוריי ואולי אני כמו הקוף בניסוי המעגל (ציירו לקוף מעגל לא שלם והוא ישלים אותו – שמוכיח שליצורים מפותחים מוחית יש שאיפה ליצור תבניות בראש), ולכן יצרתי משמעות סביב סיפורי הלידה שתמיד מרתקים ומרגשים אותי מחדש. מאחר שברבייה עסקינן, ובענייני אפרוחים, מה שהתאוריה שלי לא פתרה זו שאלת הביצה או התרנגולת. מה בא קודם, האם אפשר לגזור מאופי ההיריון והלידה על אישיות הילד, או שמא אלה ציפיות האם מההיריון, מהלידה ומהיצור שבבטנה, וקשורות גם למצבה הפיזי והנפשי בהריון, והיחס שהיא מפתחת לעובר, שמולידים את אומנות חיזוי העוברים? אין לי תשובות, יחד עם זאת יש לי חמש דוגמאות על קשר מרתק בין אופי הריון – אופי הלידה – והתפתחות אישיות הילד.
הדבר המעניין בעיני בכל הסיפור הזה של אישיות מרחם, זו היכולת להבין מי העובר שלך. רבים בוודאי מגחכים לנוכח הרצון "ללחוש" לעוברים, אבל בעיניי זה מרתק, לא חסר בסיס, ותלוי במידת הנכונות של האימא להקשיב (יסלחו לי האבות). ולגבי הקשבה לעובר – שלא אשמע כמי שהייתה עסוקה כל ההיריון בלמשש את ביטנה כמו כדור בדולח ענק, עם חיוך זחוח ובהרמוניה קוסמית עם עצמי, בכלל לא, הייתי פרקטית וחרדתית במידה שווה! לא הייתה לי שעת מוסיקה קלאסית לבטן, ולא שוחחתי עם העובר שיחות נפש, אבל חשתי את העובר הגדל בתוכי ויכולתי לזהות דפוסי תנועה שעות מנוחה וטמפרמנט, גיהוקים מכמויות החריף שאכלתי, מעקב של יד קטנה אחרי מגע מלטף, הרגעות ממוסיקה הודית, וחוסר שקט כשהייתי עצבנית במיוחד. ויכולתי להסתכל על הלידה כסיפור מסע שיש בו עובר עם הדרך שלו להגיח- משך הלידה, העוצמה, השעה ביום, תגובה כשיצא לאוויר העולם, התחברות לפיטמה, וכן, לא נשכח שיש שם אם שקיבלה את התפקיד החשוב לקבל אותו. ולסיום דוגמא קטנה ללחישה לעוברים. נזכרתי בזה היום, כשבתי חזרה קורנת ומלאת אדרנלין מביקור באיי-ג'אמפ. מזיעה מאד ומרוצה מאד. היא הייתה העוברית הכי פעילה מכל החמישה, היא גם היחידה שנולדה לפני הזמן. ובלידה- יצאה כשחבל הטבור כרוך סביב צווארה שלושה סיבובים מסוכנים, כתוצאה מפעילות אירובית אינטנסיבית. ופלא שאחריה העזתי לעשות עוד ילדים, כי היא לא הפסיקה לבכות נקודה. ואת הבכי השתיקו רק הקפצות קרקסיות, ידיים חזקות שלא נחות לרגע, והמון מוסיקה עם עדיפות לטראנס. וכך היא גדלה להיות תינוקת וילדה פעלתנית, אנרגטית, וזקוקה לפעילות סביב השעון. ביצה, או תרנגולת, אני נוטה להאמין שהאפרוחים האלה נולדים מבראשית כבר עם אישיות ואמירה, ושלנו ההורים, התפקיד להקשיב, לפענח, ולאפשר לאישיות להתבטא בסביבה מכילה.
הדס גרודמן
