צומת יגור המקום של חברי יגור
רציתי לכתוב משהו על כבשים. לא על כבשה מסוימת, אלא על עדר כבשים, ומושג ה"עדריות", ומה שקרוי בפסיכולוגיה החברתית "אפקט העדר". המושג עדריות לקוח מעולם החי, ומתאר מצב בו חבורת כבשים מצטופפת יחד, הולכת יחד, פועלת יחד, כשהמטרה היא הישרדותית- עדר של כבשים משמש הגנה מפני טורפים, כי קל לטרוף כבשה נאה שמסתובבת לבדה באחו, אך קשה ומפחיד יותר לצוד את ארוחת הערב שלך כשהיא ארוזה בתוך אריזת ענק צמרית ומאיימת. מכאן שלעדריות יש מטרה חשובה בעולם החי.
עדריות מאפיינת גם את האנושות, ומשחר האנושות, במיוחד כשהאדם חי בשבט כדי לשרוד, הוא נהג להיצמד לבני מינו ולאמץ את הרגלי השבט שהגן עליו. בשנות ה- 50 של המאה הקודמת נעשו ניסויים בפסיכולוגיה החברתית, שהוכיחו שלאפקט העדר יש השלכות פסיכולוגיות נרחבות. בניסויים הוכח, כי אנשים נוטים להיות מושפעים מדעת הרוב, עד ל "אימוץ" דעת הרוב, גם אם היא נוגדת את הדעה האישית, ובתהליך של חיקוי ונהירה אחר העדר, האדם עובר תהליך של איבוד הרצון החופשי, עד שמזהה את רצון העדר כרצונו הוא. שיווק מבוסס על אפקט העדר, וידועה לנו התופעה המוכרת בה מוצר שלא היינו צריכים מוצא את דרכו לבסוף לביתנו, כי אנחנו מושפעים ממה שיש לאחרים. כך באופנה, בפרסום, בפוליטיקה, גם באומנות, בקיצור, עדריות נמצאת בכל מקום בו נמצאים אנשים.
היום, בעידן בו הכול אפשרי, האם אנחנו באמת זקוקים להיות כבשה בעדר? בעולם המודרני בו מידע פתוח לכולם, בעידן שבו יש שפע, ואין צורך של ממש לרוץ ולצוד אוכל ולהביאו למערה, אפשר להיות אינדיבידואליסט גם בתוך המון.
אז למה זה רע בעיניי להיות כבשה בעדר?
ראשית, מה קורה אם אתה לא כבשה, אלא נגיד, סנאי או אריה בכלל. ולא נוח לך כל הצמר הזה, ויש לך קול שונה ובכלל, מי רוצה לעמוד בשורה צפופה כל כך ולפעות "מההה" בצרמוניה מדכאת. ומה אם אתה אריה ורוצה לרוץ במרחבים ולשאוג, ולא לעמוד וללעוס דשא, או בכלל ציפור ולעוף רחוק מהעדר. ומה אם יש לך נשמה של אומן, פתוחה, יצירתית שזקוקה לחופש ולא תקבל כל מה שיתנו לה, גם אם יהיה עטוף בסיסמאות והבטחות לאושר והצלחה? אם אתה לא כבשה ומחנכים אותך להיות כבשה, אתה סובל, ומכאן נולדות הרבה נוירוזות.
שנית, אלה שהעזו לצאת מהעדר הביאו משהו טוב וחדשני לאנושות. רק מי שמסוגל למצוא את קולו הייחודי בהמון מסוגל, בעיניי, לקדם משהו בעולם הזה. תחשבו על כל הגאונים, וההיסטוריה שלהם. רבים מגאוני האנושות היו יוצאי דופן בסביבתם. אבל לא צריך להיות גאון כדי להביא תועלת לאנושות. יצירתיות באשר היא ותעוזה מביאות להתקדמות, ומתוך האומץ לצאת ממחשבת ההמון, ממה שמוכר, ולפרוץ דרך, נולד עולם חדש.
שלישית, עדריות מולידה ציות. וציות בחיים הרגילים, לא כשאתה יוצא לקרב היא דבר שלילי שמוליד הרס. עדריות גורמת לכהות חושים, גורמת לאנשים ללכת עיוורים אחרי אדם, אידיאל, ולרמוס בדרך אחרים. ויש מספיק דוגמאות מההיסטוריה לאופן בו אדם או אידאה שהשפיעו על ההמונים רמסו מיליוני אנשים בשם דת, בשם שנאה לשונה וגזענות.
רגע לפני התחלת שנת הלימודים, רציתי להתייחס גם למערכת החינוך ולאינדיבידואליזם. גישתי האישית היא בעד אינדיבידואליזם בחיים בכלל ובחינוך בפרט, חינוך רע בעיניי הוא זה שמאדיר עדריות, ומחנך ילדים להתאים עצמם לסטאטוס קוו.
קצת על עצמי וניסיוני עם מערכת החינוך. כשהייתי ילדה בבית ספר באשקלון הייתי תלמידה טובה, ממושמעת, שקטה. כל מה שהיה חסר לי זה מדים, וצל"ש. ושנאתי את בית הספר שנאת מוות. וזה לא שלא אהבתי ללמוד, לא אהבתי את הלימודים.. ושנאתי את המסגרת – את זה שהייתי בתוך כיתה עם עוד 39 ילדים ולא ראו ולא שמעו אותי וזה היה מאד נוח (לא לי), את המורים מלאי החשיבות העצמית שלא נתנו כבוד לילדים, או מורים שפשוט היו טיפשים מדי ללמד. שנאתי לראות את המורים מלחששים בהפסקות בחדר המורים עם כוסות התה שלהם ועוגיות הפפושדו, רגע לפני שיצאו שוב לזירת המלחמה לאחר הצלצול, לכיתה, שם גם אני, כמו שאר התלמידים, הייתי צריכה לשרוד. לשרוד כדי לא למות משעמום, לשרוד מבחינה חברתית. לטיולים שנתיים הפסקתי ללכת בשלב מסוים כי זה היה יותר מדי בשבילי לבלות עם המורים וחלק מהתלמידים שעות נוספות. ושנאתי לבית הספר התעצמה בתיכון. בית הספר התיכון בו למדתי גרם לי לחשוב שני דברים. ראשית, שלעולם לא אלמד עוד בחיי. שנית, שמבוגרים הם תמיד ממורמרים ומורים הם מדוכאים קלינית ומדכאים. זכור לי במיוחד שנדרשנו לעמוד לפני כניסת המורה לכיתה, והדבר היה מעליב, ומכעיס בעיניי, כי למרות שהיו כמה מורים שראויים לכבוד, היו כמה שבהחלט לא, וללא קשר זה לא היה נכון בעיניי אז והיום לעמוד לפני מישהו שדורש כבוד.
לא מכל מלמדיי השכלתי, אבל בתוך השממה האנושית הזאת זכורים לי לטובה אנשי חינוך שהיה בהם אור. המורה להיסטוריה שהיה היפי בנשמתו, שהיה לו מראה של חבובה ונשמה של פילוסוף, ולימד אותנו לפקפק בדברי המורים, והמורה לספרות שתשוקתה למקצוע משכה והלהיבה אותי, ונתנה לי תקווה שלא כל המבוגרים מתים מבפנים, ושאפשר להתבגר ולאהוב משהו בכזאת התלהבות. ועובדה – אני לומדת באוניברסיטה כבר עשור וחצי גם בזכות התשוקה שהנחילו לי גחליליות כאלה- זוהרות בחושך, שהאירו לי דרך – אנשים עם מעוף, אומנים, פילוסופים שמחנכים לחשיבה ביקורתית ויצירתיות. כל גחלילית בחושך היא מורדת בנשמתה, כי החושך קיים, וצריך רק אור קטן כדי להאיר חדר שלם. ובעניין אור, הייתה לי חוויה חינוכית מעצימה בשבוע שעבר כשהלכתי עם בתי הבכורה לפגישה עם המחנך החדש. כשהגענו לכיתה הוא יצא לקראתנו, פתח את ידיו בחיוך והזמין אותנו לשבת. על השולחן חיכה קנקן מים עם קרח וערימת שוקולד פררו רושה. הוא הציג את עצמו, ואז פנה לבתי ושאל אותה שאלות מקסימות ומרגשות- מה את אוהבת לעשות, מה חשוב לך בחיים ומה חשוב לך שיהיה בכיתה. הוא רשם ודיבר, והתלהב, והקשיב לה בכל מאודו. נפלא!
היום, כשבתי השלישית נכנסת לכיתה א אני תוהה איך היא תסתדר, כי היא דוב קואלה שמתאים לו להביט על העולם ממרומי העץ, ללעוס עצי אקליפטוס וליהנות מהשמש והרוח. היא מאד לא כיבשה, היא בעלת דעה עצמאית משלה מגיל מאד צעיר, ולא נגררת אחר העדר, כי כך ברא אותה הטבע, וכך חינכה אותה אמה.
אז מה עושה אימא שמגדלת כל מיני חיות, ולא רוצה לגדל כבשים פועות, איך אני שולחת אותם לחיים, ומה אני עושה רגע לפני שהילדים שלי נכנסים לבית הספר. קודם כל חשוב לי לציין, הבית והמסרים שמתקבלים בו הם הכי חשובים, ופה האומנות שלנו, ההורים – להעצים את הילדים שלנו ולתת להם ביטחון ואמונה בעצמם, שילכו איתם בכל מקום בו יהיו, ובכל עדר בו ייתקלו.
אני מציידת את הילדים שלי יחד עם הסנדביצ'ים בכמה משפטים- קודם כל אתם נפלאים כמו שאתם, תהיו פתוחים – לחברים, לידע, למורים, אבל ביקורתיים. אל תקבלו כל דבר כמובן מאיליו, ואין צורך לשחות עם הזרם, אלא אם הוא מוביל לגדה שטופת שמש ומלאת פרחים. ואל תפחדו להתנגד, זה טוב לעמוד על שלך כשצריך, גם המורים לא תמיד מבינים, וכן, גם ההורים טועים, כן, וסליחה אם וכשטעיתי. כאימא זו המשימה שלי לפתח אצלם חשיבה עצמאית וביקורתית כלפי אמיתות בלתי מעורערות. מבלבל? אולי. אני מעדיפה שילד ישאל שאלות וייצא לחפש תשובות. אין שטאנץ, אנחנו לא כבשים, לא נולדנו לשנן אלא ליצור, ולכל אחד מתאים משהו אחר. מה שמשותף לנו זה שכולנו רוצים לקבל יחס טוב, אנושי, מכבד, ולהיות שמחים במקום שלנו. הצלחה בעיני היא לא השגת ציונים גבוהים, לא מחמאות מהסביבה, וגם לא כמות החברים שרכשת, כי אם דבר פשוט ובסיסי. שמחה. ילד שקם שמח בבוקר לגן, לבית הספר, זו הצלחה.
מאחלת לכולם שנה טובה ושמחה במסגרות החינוכיות, מאחלת שלכל הילדים שלנו תהיה נראות, שיוכלו להביע את קולם המיוחד, שימשיכו לשמוח וליצור, ולהורים שנמשיך להיות שם לחזק את הקול הייחודי של ילדינו, בכל מסגרת בה יהיו.
הדס גרודמן
